האיש צרף תצהיר של פועל שיפוצים שעבד בבית המצהיר שקבל הוראות, הנחיות ואף תשלום מהאיש וכן מצהיר שהאיש היה שותף לבניה באופן פיזי.
הפסיקה גורסת כי ישנם מצבים שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר, הנסיבות הקיימות מצדיקות החלת שתוף בדירה.
לאחר שקיים הסכם המגדיר את הבעלות בדירה, אין לראות בהשבחת הדירה או בהסתמכות, של האיש, דברים היכולים להקנות לו חלק בבעלות בדירה, כל עוד ההסכם הקיים ביניהם מגדיר למי שייכת הדירה.
ידועים בציבור
האיש טוען לזכויות בדירה מכוח התקופה בה הצדדים היו "ידועים בציבור", ולטענתו באותה תקופה היה שפוץ משמעותי בדירה והוא היה שותף לשפוץ.
...
כך נפסק שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן קפ"ט סעיף א:
"אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קניינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפי' לא היו עדים בדבר."
ביחס לסוג הקנין המתאים לנכסי נדל"ן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ק"צ סעיף א:
"קרקע נקנה באחד מארבעה דברים: בכסף, בשטר, בחזקה ובקניין סודר ."
נמצאנו למדים שלצורך העברת בעלות בדירה נחוץ מעשה קניין מתאים, דהיינו או כסף או שטר או חזקה או קנין סודר.
השופט י' דנציגר מתייחס לרשימת הפרמטרים של השופט י' עמית, וכותב עליהם:
"אשר לפרמטרים המוצעים על ידי חברי השופט י' עמית – על אף שיש בפרמטרים שמציע חברי טעם והיגיון ועל אף שרואה אני עין בעין עם חברי כי יש מקום לעצב עם הזמן מבחנים ברורים יותר בשאלת השיתוף הספציפי בדירת מגורים, סבורני כי התיק הנוכחי אינו מחייב לקבוע מסמרות ופרמטרים בשאלה זו. לפיכך אבקש להותיר את הפרמטרים השונים שמציע חברי בצריך עיון, ולהשאיר את ההכרעה בהם למקרים שעתידים לבוא, בבחינת פיתוח הדין ממקרה למקרה."
דעתו של השופט צ' זילברטל היא שבנדון האמור לא התקיימה הוכחה על קיום של שיתוף ולדעתו האישה לא זכתה בחלק מדירת הבעל מדבריו עולה שיש צורך בראיות ממשיות ובעלות משקל כדי ליצור שיתוף בנכס השייך לאחד מבני הזוג, בלשונו:
"לא ניתן יהיה להגיע למסקנה בדבר קיומו של שיתוף בנכס חיצוני, לרבות דירת המגורים, אלא כאשר קיימות ראיות ממשיות, ישירות ובעלות משקל בדבר יצירת השיתוף בנכס."
עיון בפסק הדין האמור מעלה שהפסיקה איננה חד משמעית, אין בפסיקה אמירה ברורה ביחס לתנאים להיווצרות שיתוף בדירה השייכת לאחד הצדדים מלפני הנישואין, וכל מקרה ידון לגופו.
שיקול הדעת הרחב מביא למסקנה שלא להכיר בתקופת חברות שלפני הנישואין כתקופה היכולה לשנות בעלות בנכס השייך רק לאישה, בנידון בו גם בתקופת הנישואין לא הייתה הרמוניה זוגית.
