משכך, אף אילו היה התובע מוכיח כי הוסכם כי שווי פעילותו העסקית, אשר קדמה להתקשרות הצדדים בהסכם, תרשם כהלוואה, או כי הוא יהא זכאי לקבלה במקרה של סיום ההיתקשרות (וכאמור טענות אלו לא הוכחו), לא היה בראיות אשר הונחו בפני כדי לבסס את טענותיו לעניין שווי זה. התובע אף לא הרים את הנטל להוכיח כי שווי הציוד/מלאי שהועבר על ידו לחברה, ואשר ביחס אליו הוא היה זכאי כי תרשם הלוואת בעלים, הוא בשווי הנטען על ידו.
בהנתן כל אלו יש להורות כי בהעדר ביצועה של השמאות, לא היה כדי לפגוע בתובע או בשכרו, וזאת הן נוכח ההקף השונה מזה הנטען של סכומים שנמשכו, קיומן של הסכמות מאוחרות בין הצדדים (נוכח רצון התובע להתאים את שכרו לסכום הפטור מעיקול), וכן היתנהלות תמוהה של התובע עצמו במסגרתה הוא נטל מהחברה כספים לצורך "השלמת הכנסה".
בהנתן מסקנתי דלעיל, אף לא ניתן להורות כי הנתבע הפר את הסכם השותפות, או כי התובע זכאי לסעדים הנובעים מהפרתו של הסכם זה.
תשלום התחייבויות עבר של התובע
אחת המחלוקות המהותיות בין הצדדים להליך נסובה סביב שאלת קיומה של הסכמה לתשלום חובותיו של התובע, בגין התקופה שקדמה למועד התקשרותם, ולהקמת החברה.
...
עת נחה דעתי כי עורך הדין בראון כלל לא ייצג את התובע במהלך וקודם ההתקשרות בהסכם השותפות, לא היה מקום להסתמכותו של התובע על ייעוץ משפטי מטעמו של עו"ד בראון ולא הייתה יכולה להיות לו, שום ציפייה, כי עו"ד בראון "יגן עליו", מפני התקשרות בהסכם אשר לשיטתו, בדיעבד, אינו מיטיב עמו.
עו"ד בראון אימת את חתימתו של התובע, על הפרוטוקול המופנה לבנק, בעניין זכויות החתימה, לאחר שהוצג בפניו פרוטוקול מישיבת מועצת המנהלים של החברה, בחתימתם של התובע ושל הנתבע, אשר בה התקבלה ההחלטה על העברת זכויות החתימה; לאחר שיחה טלפונית עם התובע, וכאשר אימות החתימה נעשה, בסופו של דבר, בנוכחותו של התובע עצמו.
למעלה מכך, בנסיבותיו של הליך זה, ותוך מתן הדעת לכלל הראיות והעדויות אני מוצאת כי לא אך שלא אותרה הלימה בין הנתונים העובדתיים לבין הסעדים הנקובים בכתב התביעה, אלא כי היה במכלול הראיות כדי ללמד על התנהלות דיונית אשר אין לצדה תום לב.
סוף דבר:
התביעה נדחית.
