זאת לאחר שנקבע כי תוספת זו הנה חלק מ"השכר הרגיל" כמשמעותו בסעיף 10 לחוק זה, ולאור עיקרון המשכיות ההכנסה בזמן חופשה כפי שזה בא לידי ביטוי בלשון סעיף 10(ב)(1) לפיו השכר הרגיל צריך להיות "שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד". הלכה זו אושרה על ידי בית-המשפט העליון (בג"צ 148/71 בתי הזיקוק בחיפה נ' בית-הדין הארצי לעבודה (16.12.71, כב' השופט צבי ברנזון));
שנית בהתייחס לטענות המשיבים, כי המבקשים הסכימו לכך שתוספת המשמרות לא תיכלל בשכר הקובע לצורך חופשה, הרי שגם בעיניין זה יש להחיל את הילכת בתי-הזיקוק.
זאת, שכן גם במקרה של עובדי המשמרות בבתי-הזיקוק נקבע בהסכם קבוצי שאין לכלול את תוספת המשמרות בשכר הקובע, אך הן בית-הדין הארצי והן בית-המשפט העליון הבהירו שאין לתת להוראה זו כל נפקות, לאור הוראת סעיף 21 לחוק הסכמים קבוציים, תשי"ז-1971, לפיה אין בכוחו של הסכם קבוצי לפגוע בזכויות עובד הקבועות בחוק;
שלישית בהתייחס לטענות המשיבים, כי תנאי העבודה של המבקשים כוללים מיכסת ימי חופשה העולה בהרבה על המינימום הקבוע בחוק, הרי שטענה זהה הועלתה ונדחתה בעיניין בתי-הזיקוק;
רביעית בהתייחס לטענות המשיבים, כי הילכת בתי-הזיקוק הנה הלכה ותיקה, בת יובל שנים, שאיננה עוד בתוקף לאור הפסיקה מאז, נציין כי מדובר בהלכה המאוזכרת תדיר בפסיקת בית-הדין הארצי, ועל פני הדברים לא מצאנו כל הצדקה להניח כי היא איבדה מתוקפה במהלך השנים (ראו: דיון (ארצי) מז/3-10 טרוסט נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (15.6.87); ע"ע 300048/98 סימן נ' הסתור (26.3.02); ע"ע 76/99 אופיר נ' מועצה מקומית נווה מונסון (6.6.02); עס"ק 68/09 הסתדרות העובדים הכללית נ' אלביט מערכות תעשיה (29.11.12); פרשת צ'רניצ'נקו (שם, 1.6.20)).
...
משרד הביטחון מדגיש כי יש לדחות על הסף את הטענות כאילו ההסכם עם המשיבות 2 עד 4 הינו פיקציה, תוך שהוא מפרט שהאחרונות ממלאות את כל הפונקציות של מעסיקות, לרבות הליכי גיוס וקליטה של עובדים, חתימה על חוזי העסקה, פיקוח על העבודה ומתן הוראות לעובדים, מתן מענה במקרה של היעדרות, תשלום שכר וזכויות סוציאליות והליכי סיום העסקה;
החברות המעסיקות מצטרפות אף הן לטענות משרד הביטחון, וטוענות כי דין הבקשה לאישור כנגד משרד הביטחון להידחות על הסף, שכן הן המעסיקות, ולא משרד הביטחון, ועל כן אין בית-דין זה מוסמך לדון בהליך ככל שהוא מופנה כלפי משרד הביטחון;
לטענת המבקשים יש לקבוע שהמדינה היא מעסיקתם של המלווים, במשותף עם המשיבות 2 עד 4.
אף אנו סבורים כי כל עוד לא חל שינוי בעמדת משרד הביטחון, לא ניתן לקיים התדיינות קיבוצית בדרך אחרת ביחס לזכויות חברי הקבוצה, ומכאן שתובענה ייצוגית היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכריע בזכויותיהם.
אשר לטענות המשיבות בדבר מורכבות החישוב הפרטני שיידרש בהמשך ההתדיינות, לא השתכנענו שזהו המצב, שכן על פני הדברים ניתן יהיה בקלות יחסית, ועל סמך מסמכים בכתב הנמצאים בידי המשיבים, לחשב את הסך המגיע לכל אחד מהמלווים (למגמת הפסיקה להנמיך את הרף הנדרש בשלב הבקשה לאישור להוכחה כי "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת", ראו: הלכת באג מולטיסיסטם (שם, החל מפיסקה 84 לפסק הדין, והאסמכתאות שם);
ייצוג וניהול עניינם של כלל חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב (סעיפים 8(א)(3) וסעיפים 8(א)(4) – ב"כ המבקשים הם עורכי דין הבקיאים בדיני עבודה, בעלי נסיון גם בניהול תובענות ייצוגיות, ואנו משוכנעים שייצגו את עניינם של כלל חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב. נדגיש, כי לא מצאנו בכך שחלק מהם ייצגו או מייצגים גם את ההסתדרות הלאומית, ואף היו מעורבים בשיח ושיג שהתנהל עם המשיבים ביחס לזכויות חברי הקבוצה (לרבות במסגרת המשא ומתן הקיבוצי שהסתיים בחתימת הסכמים קיבוציים עם המשיבות 2 עד 4 באוגוסט 2018) כדי לשנות ממסקנה זו.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, ניהול התובענה כייצוגית מאושר בזאת, בהתאם למפורט להלן:
חברי הקבוצה: כל עובדי המשיבות 2 עד 4 שהועסקו כמלווים של נכי צה"ל מחודש אוקטובר 2010 ועד מועד אישור בקשה זו.
התובעים המייצגים: ציון חזוט, ישראל משה, מורן מלכה, משה בן שטרית, ענת וסרמן צים, אנג'ל יהושע.
לא מצאנו לעשות צו להוצאות ביחס למשיבות 2 עד 4.
