הסכם קיבוצי כללי בענף השמירה בישראל

לפי קביעת בית הדין האיזורי, בחודש ינואר 2007 הפכה החברה לחברה באירגון המעסיקים שהוא צד להסכם הקבוצי הכללי בענף השמירה – האירגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל (להלן – ארגון המעסיקים בשמירה), דהיינו – ההסתדרות היא ארגון יציג בחברה מחודש ינואר 2007.

...

במסגרת הערעור החברה וההסתדרות לא שמו דגש על עניין זה. אך פטור בלא כלום לא ניתן, ונסתפק בדברים אלה: פנייה מוקדמת לארגון המעסיקים – איננו סבורים כי יש חובה לפנות לארגון המעסיקים קודם להגשתה של בקשה לאישור תובענה כייצוגית; פנייה מוקדמת למעסיק – בעניין קלינור סקרנו את הפסיקה בעניין זה ומסקנתנו היתה כי "מן המקובץ עולה כי יש קושי בקביעה כי מוטל על תובע לפנות לנתבע טרם הגשת התביעה הייצוגית. הנפסק בעניין אייל[footnoteRef:15] ובעניין ישייב בהקשר זה מעורר קושי ומצדיק חשיבה מחודשת". בנסיבותיו של מקרה זה לא מצאנו לנכון להכריע בסוגיה משום שלא נטענה במפורש במסגרת הערעור.

האם משתמע מכך כי במקרה זה יש לדחות את הבקשה המתוקנת לייצוגית רק בשל העדר פנייה מוקדמת? לטעמינו התשובה לכך שלילית במקרה זה, ולו מן הטעם שטענה זו לא נטענה במפורש על ידי המשיבה במסגרת סיכומיה בערעור .

סוף דבר ערעור המערערים ביחס לתוספת הוותק נדחה וביחס לעילת הפקדת דמי הגמולים בקרן הפנסיה מתקבל בחלקו כמפורט בסעיף 54 לעיל.

פסיקה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון בעתירה שהוגשה על פסק הדין [ראה: בג"ץ 613/79 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד 317], ומאז אין עוד עוררין על הלכה זו לפיה השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות משמעו, השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות, והוא יכלול גם תוספות שהשתלמו בשעות אלו, כמו "תוספת משמרות" [ראה: דב"ע מו/4-11 מדינת ישראל – ההסתדרות הכללית, פד"ע יח 128; ע"ע 1089/02 יוסף ברנע – בזק בע"מ, (מיום 13/10/04); ע"ע (ארצי) 233/06 א.נ. נתניה בע"מ - לב טרנרידר (מיום 16/12/07)].

חשוב להבהיר כי בהסכם הקבוצי בענף השמירה מיום 2.11.08 וצו ההרחבה שהרחיב את הוראותיו על כל העובדים והמעסיקים בענף השמירה, מיום 21.6.09, וכך גם בהסכם קבוצי כללי בענף השמירה מיום 22.7.14, אשר ההוראות שלו הורחבו בצו הרחבה מיום 2.10.14, ישנו הסדר ספציפי עליו הסכימו הצדדים בנוגע לדמי חגים וגמול עבודה בחג, שעל פיו עובד שלא הועסק בחג, ועומד ביתר התנאים הרלוואנטיים – זכאי לדמי חגים, ואילו עובד שעבד בחג, זכאי לגמול עבודה בחג בשיעור של 50% תוספת לשכרו הרגיל, אולם לא לדמי חגים.

...

אשר לסכומים שיש לפסוק לכל אחד מהמשיבים לנוכח קביעות אלו, ומאחר שהצדדים הגיעו להסדר דיוני ייחודי, ולפיו הסכומים ייפסקו על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים, וזאת במסגרת המתחם של "ריצפת הסכומים" ו"תקרת הסכומים", עליהן הוסכם בין הצדדים, קבע בית הדין האזורי כך: "לאחר שנתנו דעתנו למכלול קביעותינו לעיל ולחומר שבתיק, ובכלל זה הסכומים שחושבו על ידי הנתבע ביחס לגמול המגיע בגין משמרות הלילה בימי חול (ככל שמגיע), כמו גם לעובדה שכאמור דחינו את טענות התובעים באשר להפסקה ביום עבודה שעולה על 3 שעות, החלטנו לחייב את הנתבע לשלם לתובעים בגין הפרשי שכר עבור גמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית/חג, את הסכומים הכוללים הבאים, במסגרת מתחם "ריצפת הסכומים" ו"תקרת הסכומים", עליהן הוסכם בין הצדדים: לתובע מיכאל מוחדינוב, סך של 19,681 ₪.

בית הדין האזורי הטעים כי: "בכל הכבוד להשקפת עולמו הערכית של מנהל מעון, אי יידוע העובד על הכוונה המתגבשת לפטרו, היא פגם שיורד לשורש תכליתו של הליך השימוע. כאמור, מבחינה מהותית על המעסיק להעמיד את העובד בפני הכוונה המתגבשת לסיים את עבודתו אצל המעסיק ולאפשר לו להשמיע את טענותיו כנגד כוונה זו ולנסות לשנות מרוע הגזירה. השימוע לא נועד רק כדי לאפשר למעסיק לשמוע את גרסת העובד אלא ובעיקר כדי לאפשר לעובד לנסות ולשכנע את המעביד לשנות מכוונתו לגבי אותו עובד. כאשר המעסיק אינו מיידע את העובד על הכוונה המתגבשת לפטרו, ברי שאין באפשרות העובד להשמיע את טענותיו כנגד כוונה זו וכפועל יוצא מכך, לא ניתנת לו ההזדמנות, לא כל שכן ההוגנת, לשנות מרוע הגזירה. מטעם זה, טענות לגבי תפקודו של העובד ושמיעת התייחסותו לגביהן, אינן יכולות להוות תחליף לשימוע לפני פיטורים, שעה שלא נמסר לעובד על הכוונה לסיים את עבודתו." לנוכח זאת מסקנת בית הדין האזורי הייתה כי: " אי לכך, שומה היה על מנהל המעון להבהיר לגב' זרבאילוב כי לאור הטענות שהועלו כלפיה, הוא שוקל לפטרה ולאפשר לה לטעון את טענותיה כנגד כוונה זו לפטרה. משלא נעשה כן, אין זאת אלא שבניגוד לסברת הנתבע, לא הוגשמה בענייננו תכלית השימוע כלל ועיקר, ועל כן בפיטורי הגב' זרבאילוב הופרה זכות השימוע המוקנית לה מכח הדין וההלכה הפסוקה." בסיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי כי גם אם ההחלטה על פיטוריה של הגב' זרבאילוב הייתה סבירה בנסיבות העניין, עדיין אין בכך כדי לפטור את איל"ן מלקיים לה הליך פיטורים כדין, ומאחר, שכאמור לעיל, בהליך השימוע נפלו פגמים מהותיים - היא זכאית לפיצוי בגין כך. אשר לדעתנו - לאחר עיון בטענות הצדדים בסוגיה זו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי, ולא מצאנו כי יש בכלל טיעוני איל"ן טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי בעניין זה. אשר על כן, ערעור איל"ן לעניין תביעתה של גב' זרבאילוב – נדחה.

סוף דבר בעניין הפרשי שכר - אין מקום להתערב בנפסק על ידי בית הדין האזורי בעניינם של המשיבים, לרבות בעניינו של מר מירוזיאן, ואילו בעניינו של מר מוסקלנקו – הצדדים יערכו תחשיב כאמור בסעיף 54 לעיל.

כמו כן, מתקבל הערעור שכנגד לעניין זכאות מר מוסקלנקו לדמי חגים, הן בחגים בהם עבד והן בחגים בהם לא עבד, כמפורט בסעיף 91 לעיל.

פסיקה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון בעתירה שהוגשה על פסק הדין [ראה: בג"ץ 613/79 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד 317], ומאז אין עוד עוררין על הלכה זו לפיה השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות משמעו, השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות, והוא יכלול גם תוספות שהשתלמו בשעות אלו, כמו "תוספת משמרות" [ראה: דב"ע מו/4-11 מדינת ישראל – ההסתדרות הכללית, פד"ע יח 128; ע"ע 1089/02 יוסף ברנע – בזק בע"מ, (מיום 13/10/04); ע"ע (ארצי) 233/06 א.נ. נתניה בע"מ - לב טרנרידר (מיום 16/12/07)].

חשוב להבהיר כי בהסכם הקבוצי בענף השמירה מיום 2.11.08 וצו ההרחבה שהרחיב את הוראותיו על כל העובדים והמעסיקים בענף השמירה, מיום 21.6.09, וכך גם בהסכם קבוצי כללי בענף השמירה מיום 22.7.14, אשר ההוראות שלו הורחבו בצו הרחבה מיום 2.10.14, ישנו הסדר ספציפי עליו הסכימו הצדדים בנוגע לדמי חגים וגמול עבודה בחג, שעל פיו עובד שלא הועסק בחג, ועומד ביתר התנאים הרלוואנטיים – זכאי לדמי חגים, ואילו עובד שעבד בחג, זכאי לגמול עבודה בחג בשיעור של 50% תוספת לשכרו הרגיל, אולם לא לדמי חגים.

...

אשר לסכומים שיש לפסוק לכל אחד מהמשיבים לנוכח קביעות אלו, ומאחר שהצדדים הגיעו להסדר דיוני ייחודי, ולפיו הסכומים ייפסקו על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים, וזאת במסגרת המתחם של "ריצפת הסכומים" ו"תקרת הסכומים", עליהן הוסכם בין הצדדים, קבע בית הדין האזורי כך: "לאחר שנתנו דעתנו למכלול קביעותינו לעיל ולחומר שבתיק, ובכלל זה הסכומים שחושבו על ידי הנתבע ביחס לגמול המגיע בגין משמרות הלילה בימי חול (ככל שמגיע), כמו גם לעובדה שכאמור דחינו את טענות התובעים באשר להפסקה ביום עבודה שעולה על 3 שעות, החלטנו לחייב את הנתבע לשלם לתובעים בגין הפרשי שכר עבור גמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית/חג, את הסכומים הכוללים הבאים, במסגרת מתחם "ריצפת הסכומים" ו"תקרת הסכומים", עליהן הוסכם בין הצדדים: לתובע מיכאל מוחדינוב, סך של 19,681 ₪.

בית הדין האזורי הטעים כי: "בכל הכבוד להשקפת עולמו הערכית של מנהל מעון, אי יידוע העובד על הכוונה המתגבשת לפטרו, היא פגם שיורד לשורש תכליתו של הליך השימוע. כאמור, מבחינה מהותית על המעסיק להעמיד את העובד בפני הכוונה המתגבשת לסיים את עבודתו אצל המעסיק ולאפשר לו להשמיע את טענותיו כנגד כוונה זו ולנסות לשנות מרוע הגזירה. השימוע לא נועד רק כדי לאפשר למעסיק לשמוע את גרסת העובד אלא ובעיקר כדי לאפשר לעובד לנסות ולשכנע את המעביד לשנות מכוונתו לגבי אותו עובד. כאשר המעסיק אינו מיידע את העובד על הכוונה המתגבשת לפטרו, ברי שאין באפשרות העובד להשמיע את טענותיו כנגד כוונה זו וכפועל יוצא מכך, לא ניתנת לו ההזדמנות, לא כל שכן ההוגנת, לשנות מרוע הגזירה. מטעם זה, טענות לגבי תפקודו של העובד ושמיעת התייחסותו לגביהן, אינן יכולות להוות תחליף לשימוע לפני פיטורים, שעה שלא נמסר לעובד על הכוונה לסיים את עבודתו." לנוכח זאת מסקנת בית הדין האזורי הייתה כי: " אי לכך, שומה היה על מנהל המעון להבהיר לגב' זרבאילוב כי לאור הטענות שהועלו כלפיה, הוא שוקל לפטרה ולאפשר לה לטעון את טענותיה כנגד כוונה זו לפטרה. משלא נעשה כן, אין זאת אלא שבניגוד לסברת הנתבע, לא הוגשמה בענייננו תכלית השימוע כלל ועיקר, ועל כן בפיטורי הגב' זרבאילוב הופרה זכות השימוע המוקנית לה מכח הדין וההלכה הפסוקה." בסיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי כי גם אם ההחלטה על פיטוריה של הגב' זרבאילוב הייתה סבירה בנסיבות העניין, עדיין אין בכך כדי לפטור את איל"ן מלקיים לה הליך פיטורים כדין, ומאחר, שכאמור לעיל, בהליך השימוע נפלו פגמים מהותיים - היא זכאית לפיצוי בגין כך. אשר לדעתנו - לאחר עיון בטענות הצדדים בסוגיה זו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי, ולא מצאנו כי יש בכלל טיעוני איל"ן טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי בעניין זה. אשר על כן, ערעור איל"ן לעניין תביעתה של גב' זרבאילוב – נדחה.

סוף דבר בעניין הפרשי שכר - אין מקום להתערב בנפסק על ידי בית הדין האזורי בעניינם של המשיבים, לרבות בעניינו של מר מירוזיאן, ואילו בעניינו של מר מוסקלנקו – הצדדים יערכו תחשיב כאמור בסעיף 54 לעיל.

כמו כן, מתקבל הערעור שכנגד לעניין זכאות מר מוסקלנקו לדמי חגים, הן בחגים בהם עבד והן בחגים בהם לא עבד, כמפורט בסעיף 91 לעיל.

ביום 24.5.20 שלח בא כוח המבקש אל ההסתדרות מכתב "התראה לפני הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית". במכתב זה טען להפרת הזכויות של המבקש ושל עובדים אחרים במשיבה לרבות בעיניין אי תשלום שעות נוספות בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 או ההסכם הקבוצי בענף השמירה והאבטחה מיום 22.7.14 שנחתם בין האירגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל ובין ההסתדרות (להלן – ההסכם הקבוצי) [העתק המכתב צורף כנספח 5 לבקשה לאישור].

עמדת ההסתדרות ההסתדרות הגישה עמדה שלפיה דין בקשת האישור להדחות נוכח הוראת סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות; נוכח קיומם של הסכמים קבוציים כלליים בענף השמירה – הן הסכמים קבוציים ענפיים משנת 2008 ומשנת 2014 והן הסכם קבוצי לאכיפת זכויות משנת 2011; ונוכח פעילותה הנרחבת של ההסתדרות בענף השמירה בכלל ובמשיבה בפרט, הן במישור הקבוצי והן במישור הפרטני לשם קידום, מיצוי ואכיפת זכויות העובדים.

...

מהאמור לעיל, דין בקשת המבקש לעניין חובת דיווח של ההסתדרות אשר להליכי המשא ומתן עם המשיבה בעניין העילה שנותרה – להידחות.

ואולם, אין באמור לעיל כדי למנוע מן המבקש לפנות אל ההסתדרות מיוזמתו על מנת להתעדכן בתוצאות המשא ומתן בין ההסתדרות למשיבה בעניין זה. לסיכום הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית (הסתלקות מוסכמת ללא תמורה).

דין בקשת המבקש לקבלת דיווח אודות הליכי המשא ומתן בין ההסתדרות למשיבה בעניין תשלום שעות נוספות גלובליות – להידחות.

לטעמו של בית הדין, סתירה זו לא יושבה על ידי הנתבעת בטיעוניה, וממילא נראית לבית הדין עמדת התובעת מבחינה משפטית, שכן לא נמצא לבית הדין שמטרת ההסכם הקבוצי הכללי בענף השמירה, בקובעו כי תשלומי ההבראה ישולמו בתוספת נפרדת לפי מספר שעות העבודה שיבוצעו, הייתה להגדיל את ההקף הכספי של הזכות לדמי הבראה למי שהועסק בהקף משרה העולה על 100%.

מסקנה זו נשענת על סעיף 5(א)(2) לחוק חופשה שנתית, אשר קובע ש"ימי חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג – להוציא ימי המנוחה השבועית" – "לא יובאו במנין ימי חופשה". יתר על כן, על פי סעיף 5(ב) לחוק, אם "חלו ימים מן האמורים בסעיף קטן (א) בימי החופשה, יראו את החופשה כנפסקת לאותם הימים, ויש להשלימה ככל האפשר תוך אותה שנת עבודה". בית הדין שקל את טענת התובעת בדבר העדר הקשר ההכרחי בין היציאה לחופשה לבין אופן התשלום בעד ימי החופשה, אך לנוכח מגמת החוק להוציא ימי שבתון שאין עובדים בהם על פי חוק – כמו חגי ישראל לפי סעיף 18א לפקודת סדרי השילטון והמשפט, תש"ח-1948 או ימי בחירות, לפי חוק יסוד: הכנסת – המסקנה הנה שמעסיקים אינם יכולים לצאת ידי חובתם לפי סעיפים 8 ו-3(א) סיפא לחוק חופשה שנתית, אם לא ניתן פרק אחד של חופשה הכוללת שבעה ימים שבאים במניין ימי חופשה, למעט יום מנוחה שבועי אחד לכל שבעה ימים.

...

בעניינים אחרים שהעלתה התובעת, בית הדין מצא שלא נמצאו פגמים בהחלטת חטיבת הביקורת.

התוצאה התביעה נדחית ברובה.

כן מתקבלת התביעה בעניין דמי ההבראה.