בהתאם ללשונו, חל צו ההרחבה על:
"כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונאות ובשירותים, ובענפים המפורטים בנספח מס׳ 1 להסכם הקבוצי שמספרו 7010/77 (י"פ התשל"ח, עמ' 1161) במחוזות תל אביב והמרכז, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קבוציים, ומעבידיהם".
התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לתשלום ולמסירת פרטים בהתאם לתקנות 1(ג) ו- 4 לתקנות דמי טפול, אך הנתבעת לא עשתה כן וחלקה על חבותה בתשלום.
החברה הוכיחה מעבר לידרוש כי היא עוסקת במסחר קמעונאי בענף הדלק והעובדה שבין לקוחותיה נמנים מפעלי תעשייה וציי רכבים של מוסדות, אינה מעידה על כך שמדובר במסחר סיטוני, שכן בסופו של יום צריכת הדלק היא לשם שימוש עצמי של לקוחות הקצה (ס' 36 לסיכומי הנתבעת).
...
כמו כן, איני מקבלת את הטענה שהופיעה בסיכומי התובעת (ר' ס' 46-48 לסיכומיה) כי הנתבעת התייחסה למחלוקת זו במסגרת ההתכתבויות בין הצדדים עובר להגשת התביעה (ר' נספחים א-ג לתצהירו של מר אברך) במסגרת כתב ההגנה והן במסגרת תצהיר עדותה הראשית.
מעבר לכך אני סבורה כי אין להשלים עם התנהלותה של התובעת, המגישה כתב תביעה לאקוני המתבסס באופן מפורש על צו הרחבה מסוים, שמקום פרסומו צוין ב"רחל בתך הקטנה", ואילו במסגרת תצהירה מוסיפה טענה לתחולת צו הרחבה חדש שזכרו לא בא קודם לכן, על מנת לבסס את זכאותה לקבלת דמי טיפול ארגוני מהנתבעת בדרך נוספת.
סוף דבר
לאור כל האמור, שעה שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא ביבוא, יצוא, מסחר בסיטונות או בשירותים – אין תחולה לצו ההרחבה בענפים אלו.