הסכם קיבוצי בענף הבניין לעובדים זרים

התובע לא הוכיח כי במועד בו מסר הודעת התפטרות - שונו התנאים בהסכם העסקה עליו חתם הנובעים ממעמדו כעובד בענף הבניין הנידרש לעבוד בפרויקטים שונים הדורשים ניודו במהלך תקופת העסקתו גם לפרויקטים אשר המרחק בין אלה למקום מגורי התובע עולים על 40 ק"מ כלשון ההסכם ובילבד שמדובר בשינוי במידה סבירה.

לטענת הנתבעת, הנתבעת נכתה משכר התובע סכומים נמוכים מהסכומים המרביים אותם יכולה היתה לנכות משכרו באשר למגורים וביטוח הבריאות בהתאם לנוהל העסקת עובדים זרים בענף הבניין על ידי קבלני כוח אדם לשנים 2012 -2013.

באשר לדמי טפול אירגוני, טענה הנתבעת כי ניכוי זה נעשה בהתאם להוראות סעיף 75 להסכם הקבוצי בענף הבניין הקובע חובה בתשלום עבור דמי חבר על סך 0.8% משכר הברוטו המדווח לביטוח הלאומי.

...

מכאן – שדין טענות התובע שנטענו בעלמא ביחס לניכויים שביצעה הנתבעת בשכרו בגין מגורים, ביטוח בריאות ודמי טיפול ארגוני - דינן להידחות.

בשים לב לאמור, הרי שהנתבעת שילמה לתובע את מלוא ימי החג שהגיעו ואין התובע זכאי להפרשים בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה לפיצויי פיטורים, דמי חגים והחזר ניכויים משכר עבודה בגין מגורים, ביטוח בריאות ודמי טיפול ארגוני – נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,796 ש"ח כמפורט לעיל.

על פי תלושי השכר, מחודש 1/12 ועד לחודש 9/12 נוכו 462.15 ₪ ביתר, ומחודש 10/12 ועד לחודש 12/12 נוכו 181 ₪ ביתר (ר' הודעת עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשע"ב – 2012 (ק"ת 7085, 1.2.12, עמ' 725)) לסיכום כל האמור לעיל, התובע זכאי להשבת 1,523 ₪ שנוכו ממנו ביתר, בגין ביטוח בריאות.

ר' לעניין זה גם הנפסק בע"ע 137/08 (ארצי) אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין (22.8.2010), שם נקבע כי "אין לאפשר למעסיק 'לזכות' ממצב הדברים בו לא התאפשרה הקמתה של הקרן, ולא על העובד הזר לשאת בתוצאת אי הקמתה". עוד נקבע בפרשת אילינדז: "באשר לבצוע החיוב נכונה בעינינו, בשינויים המחויבים, ההלכה כפי שנקבעה זה מכבר בבית דין זה לפיה, כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפצוי כספי בגין אי ההפרשות. נקבע כי אם לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו [דב"ע שן/3-66 שקריאת נאצר-צבי רחמים פד"ע כב' 13, ע"ע 562/06 דר' גד פרימן- מדינת ישראל (14.10.07)]. זהו הכלל הנכון בעינינו גם למקרה שבו לא בוצעו הפרשות על פי הוראות ההסכם הקבוצי בענף הבניין לקרן חסכון, נוכח אי הקמתה של הקרן". על פי צו ההרחבה הכללי במשק בנושא ביטוח פנסיוני לעובדים, כל עובד זכאי לביטוח פנסיוני, בתנאים המפורטים בצו.

...

ר' לעניין זה גם הנפסק בע"ע 137/08 (ארצי) אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין (22.8.2010), שם נקבע כי "אין לאפשר למעסיק 'לזכות' ממצב הדברים בו לא התאפשרה הקמתה של הקרן, ולא על העובד הזר לשאת בתוצאת אי הקמתה". עוד נקבע בפרשת אילינדז: "באשר לביצוע החיוב נכונה בעינינו, בשינויים המחויבים, ההלכה כפי שנקבעה זה מכבר בבית דין זה לפיה, כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ההפרשות. נקבע כי אם לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפיצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו [דב"ע שן/3-66 שקריאת נאצר-צבי רחמים פד"ע כב' 13, ע"ע 562/06 דר' גד פרימן- מדינת ישראל (14.10.07)]. זהו הכלל הנכון בעינינו גם למקרה שבו לא בוצעו הפרשות על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין לקרן חיסכון, נוכח אי הקמתה של הקרן". על פי צו ההרחבה הכללי במשק בנושא ביטוח פנסיוני לעובדים, כל עובד זכאי לביטוח פנסיוני, בתנאים המפורטים בצו.

לא מצאנו לקבל את תחשיב התובע, מקום בו ההפרשות הפנסיוניות חושבו משכר שאינו משתקף בתלושי השכר (186 שעות במכפלת השכר השעתי המשתנה) ואף אין ביטוי לשיעור המשתנה של חלק המעסיק, בהתאם לשינויים בדין.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: שכר חודש נובמבר 2015 בסך 1,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2015 ועד התשלום בפועל; החזר סכומים שנוכו שלא כדין משכרו של התובע, בסך 1,343 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2013 ועד התשלום בפועל; הפרשי פדיון הבראה בסך 335 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.15 ועד התשלום בפועל ועוד 1,716 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.18 ועד התשלום בפועל; פדיון חופשה בסך 14,735 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.18 ועד התשלום בפועל; דמי חגים בסך 8,112 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.7.14) ועד התשלום בפועל; דמי גמולים לפנסיה בסך 14,961 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.8.13) ועד התשלום בפועל; הנתבעת תפקיד לפקדון לזכות התובע, לפי סעיף 1יא1(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991, סך 8,312 ש"ח. אם הסכום לא יופקד, מכל סיבה שהיא, בתוך 45 ימים מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת, הוא ישולם ישירות לידי התובע, בתוך אותו מועד.

התובע אשר לא הציג כל גרסה בנוגע למעבר בין הנתבעות, לא נקב בתאריך בו פוטר או הכחיש את טענת הנתבעות בהקשר זה. אוסדון חזר על עדותו לפיה התובע "הודיע למנהל הסניף שהוא ניכנס להסכם עזיבה מרצון. המנהל סניף מעדכן את המנכ"ל ויושבים בישיבה אחת לשבוע וגם אני מתעדכן, כן." עדות זו נתמכת בעובדה שהנתבעות העבירו כספים לפקדון ברשות האוכלוסין בהתאם לחוק עובדים זרים, ואלה הועברו ישירות לתובע מאחר שטען שהיה בתהליך של עזיבה מרצון (סעיף 39 לסיכומי הנתבעות).

ר' לעניין זה גם הנפסק בע"ע (ארצי) 137/08  אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין (22.8.2010), שם נקבע כי "אין לאפשר למעסיק 'לזכות' ממצב הדברים בו לא התאפשרה הקמתה של הקרן, ולא על העובד הזר לשאת בתוצאת אי הקמתה". עוד נקבע בפרשת אילינדז: "באשר לבצוע החיוב נכונה בעינינו, בשינויים המחויבים, ההלכה כפי שנקבעה זה מכבר בבית דין זה לפיה, כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפצוי כספי בגין אי ההפרשות. נקבע כי אם לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו [דב"ע שן/3-66 שקריאת נאצר-צבי רחמים פד"ע כב' 13, ע"ע 562/06 דר' גד פרימן- מדינת ישראל (14.10.07)]. זהו הכלל הנכון בעינינו גם למקרה שבו לא בוצעו הפרשות על פי הוראות ההסכם הקבוצי בענף הבניין לקרן חסכון, נוכח אי הקמתה של הקרן".   כאמור לעיל, התובע זכאי לפצוי בגין אי ביטוח פנסיוני החל מחודש ספטמבר 2017 (לאחר שהשלים שישה חודשי עבודה, היינו ארבעה חודשי העסקה.

...

לפיכך, לא שוכנענו כי הנתבעות לא ניכו את המפרעה משכרו של התובע.

לאור כל האמור, נדחית טענת הקיזוז.

סוף דבר – התביעה מתקבלת בעיקרה.

בין אם שולמו על ידי הנתבעת דמי טפול מקצועי אירגוני להתאחדות התעשיינים, המשולמים בהתאם לתקנות הסכמים קבוציים (תשלום דמי טפול מקצועי-אירגוני לאירגון מעבידים), תשל"ז-1977 לאירגון המעסיקים שהוא צד להסכם קבוצי כללי בענף בו עוסק המעסיק ובין אם לאו, ממספר עובדי הייצור המועסקים על ידי הנתבעת אנו למדים, כי עיקר עיסוקה של הנתבעת היה בייצור.

נציג הנתבעת ציין בסיכומיו, כי "המפעל שילם לתובעת את כל זכויותיה הסוציאליות בהתאם לצוו ההרחבה הכללי במשק, היא לא קופחה אלא שולם לה על פי מעמדה בישראל...ציין ביה"ד שבצו ההרחבה בענף הבנין נרשם ברחל ביתך הקטנה שהצו כולל עובדים זרים ומבקשי מקלט, ז"א אי אפשר לטעות ושזה שנסח את הצוו רצה לכלול את העובדים הזרים. מה שניתן לומר הפירוש הפוך במקרה שלנו, שכן העובדים הזרים מוחרגים מתחולת הצוו" (ר' פרוטוקול עמ' 16 שורות 9-3).

...

בית הדין הארצי לעבודה שדחה את הערעור קבע ביחס לטענת ההפליה: "טענה זו בעלת פן מהותי ודיוני. בית הדין האזורי דחה טענה זו בשל הפן הדיוני, וגם לטעמי לא ניתן להכריע בטענה זו ללא קבלת עמדת השר הממונה, ולכן הנמקת בית הדין בהיבט זה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. לכך אוסיף כי אף אם טענה נכבדה זו ראויה לידון – ואיני מחווה דעה על סיכוייה – הרי שהתשתית שהונחה בפני בית הדין קמא אינה מאפשרת מיצוי הדיון בה. יש לזכור כי עסקינן בהוראה בצו המחריגה מתחולתו עובד זר ובד בבד מחילה הסדר אחר החל על כלל העובדים הזרים והגלום בחוק עובדים זרים. משכך, בחינת טענת ההפליה מצריכה בחינה משולבת של חוק עובדים זרים והצו." ברע (ארצי) 27662-01-18 HAILE REZENE נ' עדין קואופרטיב ליצור שוקולד, ממתקים וופלים בהוד השרון בע"מ (2018)) מן הדברים דלעיל עולה, איפוא, כי לא ניתן לתקוף את הוראות צו ההרחבה בטענה כי הן מפלות בין עובד זר למי שאינו עובד זר בלא שתתבקש ותתקבל עמדת השר הרלוונטי.

לפיכך, אנו מקבלים את טענת הנתבעת, כי יש להפחית מכל סכום המגיע לתובעת, תמורת הודעה מוקדמת אותה מחויבת היתה ליתן לנתבעת בסך של 4,650 ש"ח. זכויותיה הכספיות של התובעת כפי שקבענו לעיל, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותה ועל כן תביעה ברכיב זה נדחית.

על פי חישובי התובעת שלא נסתרו, זכאית היתה התובעת כי הנתבעת תשלם לה חלף תגמולים בשיעור 15,724.55 ש"ח (ר' סעיף 48 לכתב התביעה) וחלף פיצויים בשיעור 15,724.55 ₪ (ר' סעיף 26 לכתב התביעה).

במסגרת האבחנה המתבקשת, לא מצאנו לפסוק לתובעת סכום זה שנתבע על ידה אלא סכום בשיעור 2,000 ש"ח בלבד.

היות וצו ההרחבה בענף החקלאות קובע את הקף הזכאות אולם אינו מתייחס לפדיון ימי ההבראה, נפנה להוראות צו ההרחבה הכללי בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957, הקובע תקופת ההתיישנות בת 7 שנים לפדיון (שכן התובע סיים את העסקתו לאחר חודש יולי 2016 או ינואר 2017).

וראו לעניין זה בר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ –-Abaker Hitam (פורסם בנבו (26.2.15 - "צדק בית הדין האיזורי בהסתמכו לעניין זה על ההלכה כפי שנקבעה בפרשת מטין אילינדז, שם נדון עניינם של עובדים זרים בתחום הבניה, שלא ניתן היה להפריש משכרם לקרן חסכון, נוכח אי הקמתה של קרן אליה ניתן היה להפריש את הכספים (ע"ע 137/08 מטין אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין [פורסם בנבו] (22.8.10)), להלן: פרשת אילינדז). כמו בפרשת אילינדז כך גם לעניין העדר האפשרות להפריש לפנסיה משכרם של הנתינים הזרים מבקשי המקלט, יפים ליישום בשינויים המחויבים הדברים הבאים:

...

אשר לטענה לפיה יש לקזז סך של 18,600 ₪ בגין הפרשים שלא נוכו משכר התובע בזמן אמת, וזאת בגין תשלום ביטוח רפואי, מגורים והוצאות נלוות, הרי שדינה להידחות בהיעדר ראייה שהרי הנתבע לא הוכיח כלל מה הסכום ששילם בגין ביטוח הבריאות שרכש עבור התובע, וממילא שלא הוכיח כי ניכה בחסר עבור הוצאות מגורים או כל הוצאה נלווית אחרת.

(עמוד 13 שורות 27-34 לפרוטוקול המתומלל ועמוד 20 שורות 16-39, שם) לנוכח כל המקובץ לעיל, טענת הקיזוז - נדחית.

סוף דבר- בהתאם לכל המפורט לעיל הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים – סכום של 4,358.75 ₪ בגין הפרשי שכר.