הסכם פשרה תוקפו של הסכם פשרה בין יורשים ללא בדיקת הצוואה

הסכם הפשרה המשיך וקבע כי ההחזר יבוצע לחשבון הבנק או כרטיס האשראי של המבוטח הזכאי, ובמקרה של החזר ליורשים - על פי צו ירושה/צו קיום צוואה ובהתאם להנחיות שיימסרו על ידי היורשים או מנהל העזבון.

בית הדין שוכנע כי "בשים לב לכך שבין הצדדים הושג הסדר פשרה מפורט אשר קיבל תוקף של פסק דין, אין כל בסיס לדרישה להוסיף לו כעת הוראות שונות לצורך המשך יישומו, מעבר להוראותיו המוסכמות". עוד הוסיף כי למבקשים אין טרוניה ביחס למנגנון הפירסום של הסכם הפשרה, אשר בוצע על ידי המשיבה בהתאם להוראותיו.

המשיבה מוסיפה כי לא בכדי נעשתה איבחנה ברורה במסגרת הסכם הפשרה בין מבוטחים שזהותם ידועה למשיבה (לרבות פרטי חשבון בנק או כרטיס אשראי) לבין מבוטחים אחרים, כאשר לגבי האחרונים נקבע במפורש מנגנון פירסום - שבוצע במלואו - ועריכת בדיקה רק ככל שיבקשו זאת ובכך יתנו הסכמה לבדיקת רשומותיהם הרפואיות.

המועצה מוסיפה ומעלה הצעות אופראטיביות לצורך המשך יישומו של הסכם הפשרה ביחס ליתרת הכספים שטרם חולקה, דוגמאת איתור היורשים החוקיים - של חברי הקבוצה שנפטרו - על ידי בדיקה אצל הרשם לעינייני ירושה.

אשר לאופן יישומו של סעיף 18 להסכם הפשרה: בדיון לפנינו הוצגו אפשרויות שונות בקשר לכך, וביניהן ניסיון לאתר את חברי הקבוצה (או יורשיהם) שעניינם לא נבדק, תוך היתחשבות גם בעלויות הכרוכות בכך (ונדגיש כי שמות ניצולי השואה חברי הקבוצה ומספרי תעודות הזהות שלהם ידועים, כך שהאיתור הנידרש הוא ביחס ליורשיהם ככל שמדובר בחברי קבוצה שנפטרו, וזהו ככל הנראה המצב ביחס למרבית חברי הקבוצה שטרם נבדקו).

...

בהתאם, פרשנותו הנכונה של הסעיף לטעמנו היא כי הביטוי "כספים שיש להחזירם אך ללא מען לעשות כן" אינו מתייחס כנטען על ידי המשיבה רק לכספים שכבר נקבע כי מגיעים לחבר קבוצה ספציפי, אך לא ידוע לאן להעבירם בהיבט הטכני.

סוף דבר - הערעור מתקבל.

החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור מבוטלת, ואנו מורים על החזרת העניין לבית הדין האזורי, על מנת שיקבע כיצד ליישם את סעיף 18 להסכם הפשרה, על יסוד הפרשנות שנקבעה בפסק דין זה ולאחר מתן אפשרות לצדדים להציג עמדותיהם בקשר לכך בהתאם לסדרי הדין שייקבעו על ידו.

המשיבה תשלם למערערים שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 18,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

לטענת התובעים, תדהמתם הייתה כפולה, לנוכח העובדה שהנתבע אשר ערך את "הצוואה", ואף מינה עצמו ב"צוואה" למנהל עזבונה של האחות- הוא גם עורך הדין אשר מונה לנהל הכספים שקבלה האחות על פי הסכם הפשרה בין האחים ואף טיפל בהעברת חלקו בדירה של אבי התובעים לאחות.

עוד טען, כי תקפות הצוואה שערך לא נבדקה על ידי בתי המשפט, שעסקו בבדיקות אחרות ובעיקר האם לאחות הייתה כל זכות משפטית להוריש את הדירה לנוכח הוראות שניתנו במסגרת הסדר הפשרה שקבל תוקף של פסק דין מכוחו ירשה את הדירה.

להלן סעיף 9.1 לפסק הדין של ביהמ"ש לעינייני מישפחה בת"ק 18004-09-13 תנו לחיות לחיות נ' האפוטרופוס הכללי והליכים נוספים ששמיעתם אוחדה מיום 31.3.16, המדבר בעד עצמו: "9.1 לאור כל האמור לעיל, עולה שלאור הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין המנוחה (האחות- ע.ה.) לא הייתה רשאית לצוות את רכושה לתובעת (העמותה –ע.ה.) כאמור בצוואתה מיום 1.3.13, למעט את הסך, השווה בשקלים ל-20,000$ אשר על פי הסכם הפשרה זכאית היתה המנוחה לקבלו מיד עם פתיחת הקרן ולעשות בו כרצונה, כשכספים אלה אינם נכללים בכספי הקרן ואין כל הגבלה לגביהם של "יורש אחר יורש". מכאן ברור שההוראה בצוואה בדבר הקניית הדירה לעמותה לא נפסלה בגלל שהנתבע לא הצטייד באישור רפואי, אלא מכיוון שההוראה עמדה בסתירה להסכם בין התובעים ובין האחות שקבל תוקף של פסק דין לפיו אסור לה להקנות הדירה לאחר, וככל שלא יתקיימו תנאים, שאכן לא היתקיימו עד מועד פטירתה, דין הדירה להיות מוקנית לתובעים.

...

"159. בנסיבות העניין, בימ"ש לא מצא שיש לייחס לעו"ד עובדיה חבות אישית, בשים לב שכאשר מטילים חבות אישית על עו"ד שפעל במסגרת מילוי תפקידו למען לקוחתו, היא הרשת, יש להטיל אחריות אישית כמדיניות משפטית בנסיבות בהן הייתה מעורבות בולטת ובוטה של עו"ד שחצתה קווים אדומים לצורך קידום עניינו של הלקוח על חשבון עניינו של צד ג." וראו בסעיפים 160 ו – 161: " גם אם טעה בייעוץ שנתן לרשת לעניין ניסוח הסדר החוב, כמדיניות משפטית שאמורה להגן כבשגרה על עורכי דין כאשר הם פועלים למען הלקוח, בנסיבות העניין, בימ"ש קובע כי לא נחצו קווים אדומים המצדיקים עילת תביעה אישית נגדו על ידי צד שלישי." מכיוון שביהמ"ש הגיע למסקנה כי לא נפל רבב בתום ליבו של הנתבע, ולא היה בסיס להשחרת שמו לגבי הפעלת לחץ פסול מתןך מניע אישי על האחות, כל שנותר הינה לכאורה טעות בשיקול הדעת, כאשר הנתבע לא מצא לעיין במלוא הסכם הפשרה, כאשר מונה כמנהל הקרן.

הנתבע טען ובצדק שלא הובא הסבר מניח הדעת, מדוע התביעה כאן הוגשה כשש שנים לאחר שנודע לתובעים על המעשים החמורים לכאורה שייחסו לו. לכן, המסקנה היא שהתובעים הקשו על הנתבע לזכור העובדות, בחלוף כשש שנים ולשחזר באופן מדויק את תהליך הכנת הצוואה, עקב השיהוי הרב בהגשת התביעה.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה התביעה ומחייב התובעים לשלם לתובע הסך של 7,500 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד פרסום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

ביום 10.2.1992, כארבעה חודשים קודם לפטירתו, ערך המנוח ח' ג' צוואה במסגרתה הוריש את כלל זכויותיו במספר חלקות מקרקעין ובנכסים הלא ניידים, לבנו מ' ח' ג' ז"ל. ביום 14.10.1992 ניתן צו קיום אחר הצוואה, והזכויות נרשמו ביום 9.11.1992, בפנקסי המקרקעין על שמו של מ' ח' ג'.

ברם, המשיבים, מסיבות בלתי ברורות, לא טרחו לבדוק את צו קיום הצוואה ו/או את ההליך שקדם לו. לדידם, אין כל שהוי בהגשת הבקשה, שעה שדבר זיוף חתימתו של האב המנוח נודע להם רק בעת שפנו ללישכת רישום המקרקעין לבירור מצב רישום הזכויות, והדבר היה בחודש 3/18, בסמוך להגשת התובענה.

בתום הדיון במעמד הצדדים אשר נערך בתאריך 25.1.2021 בפני כבב' בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין, כדלקמן: מוסכם כי העירעור יידחה בתיק עמ"ש 27363-10-20.

כן סוכם, כי התובעים מוותרים בזאת על כל זכות ו/או תביעה מכל מין וסוג ביחס לגושים וחלקות המקרקעין המפורטות בצוואת המנוח ח' ג' ז"ל. תנאי הסכם הפשרה נוגעים בכלל העילות וסוגרים את ההליך, כאשר הם קובעים הלכה למעשה, כי הצדדים מוותרים על כל זכות במקרקעין נשוא צוואת המנוח, ככל שזו קיימת.

אלא כל טענתו של התובע 3 (הנהנה לפי הסכמי המתנה), היא כי הוא "שכח" מאותם הסכמי מתנה ורק לאחר שהסכם הפשרה בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, הוזמן התיק מרשות המיסים מהארכיון על-ידי בא כוחו, ורק אז (!) למד כביכול התובע 3 על עסקת המתנה, ממנה שכח בעת שהותו רבת השנים בחו"ל. ראה לעניין זה תצהירו של ע' ג' מתאריך 16.3.2022: "הנני להצהיר כי מיסמכי המתנה נערכו מזה שנים רבות, וכתוצאה מחלוף השנים אירעה עמי שיכחה, ולו נזכרתי עת הגשתי תביעתי ו/או היו ברשותי, בודאי הייתי ממציאם לבא כוחי ואף הייתי מציין לו עצם קיומם...". ראה גם תצהירו מתאריך 24.11.2022: "מיסמכי המתנה נערכו מזה שנים רבות, וכפי שניתן ללמוד, הינם משנת 1975, וכתוצאה מחלוף השנים אירעה עמי שיכחה..." עוד טען ע' ג' כי נודע לו לראשונה על המתנה בתום ההליך אשר היתנהל בבית המשפט המחוזי, או אז מכרים חולפים מהעיר ***** (!) הזכירו לו במסגרת שיחה אגבית ובחלוף עשרות שנים, כי קיים הסכם המתנה, ובעקבות אותן אמירות יצר קשר עם בא כוחו, ביקש ממנו לפנות לעירייה ורק לאחר הזמנת התיק מהארכיון, למד על עסקת המתנה ועל כך כי מחצית דירת המגורים רשומה על שמו.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי להיעתר לבקשת הנתבעים ולסלק את התובענה על הסף.

לא שוכנעתי כי מדובר בהסכמי מתנה אשר לא היו ידועים לתובעים כבר בעת פסק הדין הראשון משנת 2018, או בעת שהצדדים הגיעו לכדי הסכם פשרה בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת מכוח מעשה בית דין, תוך חיוב התובעים בהוצאות בגובה 10,000 ₪, אשר ישולמו לידי הנתבעים 3-7, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

בתאריך 16.11.1982 נרשמה ירושה על פי צוואה ביחס לחלקו של המנוח צובחי יעקוב בסילא עסאף, והמצב הרישומי שנוצר היה כדלקמן: (א) יוסף יעקוב באסילא עסאף - 1/9 חלקים.

על פי נסח רישום המקרקעין שהוגש במהלך המשפט (מוצג נ/3) , הבעלות במקרקעין רשומה עדיין כמתואר בסעיף 8 שלעיל, ועד היום הרישום לא תוקן על פי הסכם הפשרה, שקבל תוקף של פסק דין בתאריך 27.11.1994.

במקרים מסויימים, אי בדיקת ההחזקה בקרקע, עלולה לשלול מהקונה השני את תום לבו (ע"א 7113/11 עיזבון המנוח עפיף ביאד נ' עיזבון חוסני לאחם, פסקה 13 (27.2.2014)).

...

(ד) הנני מורה לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה, שנרשמה לטובת הנתבעים 2 עד 5 בתאריך 16.5.2018 לפי שטר מס' 20179/2018/1.

(ו) הנני מחייב את הנתבעים 1 עד 5, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט (כולל שכ"ט עו"ד, מע"מ ואגרת המשפט) בסכום כולל של 24,557 ₪.

(ז) ביחסים שבין הנתבעים לבין עצמם, הנני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לנתבעים 2 עד 5 כל סכום שישולם על ידם לתובע על פי האמור בסעיף קטן (ד) שלעיל.

יהודה ז"ל הלך לבית עולמו בשנת 2015 ולכן התביעה הוגשה נגד יורשיו (הנתבעת 1 היא אלמנתו של יהודה ומי שירשה את עיזבונו לפי צוואתו).

חלוקת העזבון בין היורשים לא השתנתה עקב תיקון הטעות והיא נותרה כפי שהייתה בצו הירושה המקורי.

ההליך הסתיים בהסכם פשרה שקבל תוקף של פס"ד ביום 2.3.1994 ולפיו חלקה אחת מבין שלושת החלקות תיוותר על שמו של שוקרולה ואלו רישום הבעלות על שם שוקרולה בשתי החלקות האחרות יבוטל ויירשם בחזרה על שמו של המנוח.

במסגרת אותו הליך זה טענה התובעת כי אמה לא הייתה מודעת להסכם הפשרה משנת 1994 שמכוחו נרשמו הזכויות של היורשים בחלקות ולא נתנה לו את הסכמתה ומשכך עתרה לביטול רישום בעלותו של אביו של המשיב 2 (שוקרולה) בחלקה הנוספת ולקבוע שהבעלות בה אף היא של המנוח.

במסגרת ישיבת ההוכחות נחקר והעיד, באמצעות היוודעות חזותית, ד"ר סורהב ימיני (להלן: ד"ר ימיני) , שבדק את אם התובעת בשנת 2017 וסיפק אישור רפואי באשר למצבה הקוגנטיבי; התובעת עצמה (גם כן באמצעות היועדות חזותית) וכן העיד, מטעם המשיבה 1 , מר שהרם חי, בנו של יהודה ( להלן: שהרם).

...

טענות הגנה נוספות לאור מסקנתי כי לא עלה בידי התובעת להצביע על כל מרמה-הונאה-הטעייה מצד יהודה שיכולה להוות טעם לתיקון צו הירושה שניתן אחר עזבון המנוח (וזאת בהנחה שהתובעת לא זנחה טענה זאת בסיכומיה); לאחר ששוכנעתי בדבר האותנטיות של תצהיר ההסתלקות וכי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי זה ניתן ע"י אלמנת המנוח בהיעדר גמירת דעת מצדה; ולאחר שגם בטענות התובעת באשר בפגמים הצורניים שמצאה בתצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח לא מצאתי כי יכולות לעלות כדי "עובדה חדשה" שהיה בכוחה כדי לגרום לבית המשפט המחוזי לתת צו ירושה שונה, וזאת לאור המצב החוקי והוראות התקנות הרלוונטיות באותה העת – הרי שדין תביעת התובעת להידחות, מבלי שימצא צורך להידרש לטענות הגנה נוספות להדיפת התביעה שהועלו תוך כדי ההליך.

סוף דבר התובענה נדחית.

לנוכח התוצאה, בהתחשב בקיומם של חמשה דיונים, התארכות ההליך (שתחילתו כאמור בחודש אוגוסט 2016) שנבעה במידה רבה מהתנהלות התובעת (שהגישה את התביעה לערכאה לא נכונה וכשהצדדים הנכונים להליך צורפו רק בשלבים מתקדמים) אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת 1 את הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דינה בסך של 50,000 ₪.