בין אם הגשת תביעת המזונות על ידי המבקשת עולה לכדי ביטול ההסכמה ששררה קודם לכן בין הצדדים לעניין השמוש שיעשה על ידי המבקשת בדמי השכירות ובין אם לאו, בפסק דינו הדגיש בית משפט השלום כי הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בתביעת המזונות, שקלל לתוכו את הסכמת הצדדים לפיה דמי השכירות ישמשו כמקור העקרי לכלכלת המשפחה.
...
אשר לטענת המבקשת כי תוצאות פסקי הדין של הערכאות קמא פוגעת ביכולתה לכלכל עצמה, אין לי בהקשר זה אלא לחזור על דברי בית המשפט המחוזי אשר קבע בעניין, כי: "...טענה זו הועלתה באופן סתמי. היא לא נשענה על תמונה מפורטת בדבר מצבה הכלכלי. היא אינה מביאה בחשבון את העובדה שלגבי הבית מושא ההתדיינות קיימים הליכים לפירוק שיתוף. יש יסוד להניח כי הליכים אלה יצמיחו בסופו של דבר פירות".
גם שאלת רוחב איננה מתעוררת בדנן: כמתואר לעיל, בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקש זכאי ל-50% מדמי השכירות, בניכוי הוצאות שהוצאו על ידי המבקשת לצורך יצירת ההכנסה מדמי השכירות, החל מיום 1.8.2009.
הנה כי כן, משנמצא כי בקשות המבקשים אינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", הרי שדינן להידחות.
סיכומו של דבר: מהטעמים לעיל דין הבקשות להידחות הן מהטעם שאינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והן משום שלא מצאתי ממש בטענות המבקשים לגופן.
