הסכם פשרה בתביעות רבני שכונות בגין הלנת שכר

דרישת חביב להפרשי שכר ונלווים עקב הפחתת שכרו נדחתה, משנתקבלה טענתה של החברה כי מכסת השעות החודשית לכל אנשי צוות אויר הופחתה מ – 75 שעות ל – 65 שעות ובהמשך ל – 62 שעות והשכר פחת בהתאם; נדחתה תביעת חביב לגילום עלויות המס עקב המס שיושת עם ביצוע תשלומים חד פעמיים, הן משום שהטענה לא נטענה בכתבי התביעה והן משום שסכום הנזק לא כומת ולא הוכח; הדרישה לפצויי הלנה בגין התשלומים המשולמים כאובדן הכנסה נדחתה, עקב מהותם של התשלומים כתשלומי פיצוי ולא כשכר עבודה ודרישה לכרטיס טיסה בגין שנת 2008 נדחתה, הן מאחר וחביב לא הוכיח את מקור זכותו לכרטיס, הן לנוכח היות הזכות הנטענת זכות נלווית והן לאור העובדה שהזכות לא נוצלה בפועל עד לפיטוריו בסמוך לתום השנה.

כך, למשל, מייחד חביב פרק בערעורו לטענות תחת הכותרת "שגה בית הדין האיזורי שלא קבע כי המשיבה אינה אמינה", עוסק ב"פרט מוכמן" שהגיע לטענתו לידיעת בית הדין על הסכם פשרה שלא הוצג בפני בית הדין, מוחה על אי קביעת מימצאים ומסקנות עונשיים "מכח סמכותו השיפוטית" של בית הדין לגבי שקר נטען של החברה וכיוצא באלה טענות מטענות שונות, שאין בצידן סעדים אופראטיביים ומקצתן אף עוסקות באירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין, של מי שנאבק לאורך שנים בגורם רב כח, יכל לו, אך יצא ורק חלק מתאוותו בידו.

בזיון 6 – חביב טען כי בית הדין האיזורי היתעלם מהליך ביניים שכונה על ידי חביב "בזיון 6". טענת חביב אינה יכולה לעמוד.

...

עם זאת, מששוויו של הכרטיס ועלויות גילומו לא כומתו בכתב התביעה ואף לא בתצהירו של חביב, אין מקום להיעתר לסעד המבוקש.

אף בסוגיה זו קביעותיו של בית הדין מעוגנות היטב בחומר הראיות ולא מצאנו לנכון להתערב בהן.

סוף דבר ערעור החברה נדחה במלואו ואילו ערעורו של חביב נדחה בעיקרו, אך מתקבל לעניין חיוב החברה לשלם לחביב תשלומים נוספים כמפורט להלן: סכום של 42,374 ₪, שיש להוסיף לפיצוי ששולם בגין אובדן הכנסה, בגין חלק החברה בתגמולים ובקרן השתלמות .

בהליך הקודם עתר התובע גם לתשלום הפרישי שכר, כך ששכרו ישולם כשכר "רב עיר". לעניין זה קבעתי שיש לבחון את השאלה כיצד יש לחשב את שכרו ואת השאלה אם הוא זכאי להפרשי שכר ואם כן- כמה, וזאת בשים לב לכך כי מדינת ישראל- המשרד לשירותי דת, פירסמה תנאי שכר של רבני ערים בהן יש מועצות דתיות, ובהתאם למכתבה של היועמ"ש של משרד הדתות, אין הסכם המתייחס לגובה שכרם של רבני ערים כדוגמת התובע, שאין בישוב בו הוא משמש כרב, מועצה דתית.

לחילופין ביקש שנקבע כי מגיע לו שכר בהתאם לחישוב אותו ערך עברו משרד רו"ח לנדשטיין – קטורזה, במסגרת הדיון בעירעור על פסק הדין, המתבסס על הסכם הפשרה שהתגבש בין הצדדים ובסך של 558,123 ₪ (סעיף 51 בסיכומי התובע).

לאחר שבחנו את הטבלה האמורה, הגענו למסקנה כי אין בטבלת שכר זו כדי ללמד כי התובע, במעמדו כרב עיר, זכאי לתוספת ותק, בשים לב לכך כי הטבלה מפרטת זכאות לתוספת ותק לרבני מחלקה ושכונה.

איננו מקבלים את תביעת התובע לפצוי בגין הלנת שכר, שכרו של התובע כ"רב עיר" לא שולם לו עקב מחלוקת כנה שהייתה קיימת בין הצדדים בדבר עצם הזכות לתשלום שכרו כאמור.

...

איננו מקבלים את תביעת התובע לפיצוי בגין הלנת שכר, שכרו של התובע כ"רב עיר" לא שולם לו עקב מחלוקת כנה שהייתה קיימת בין הצדדים בדבר עצם הזכות לתשלום שכרו כאמור.

עם זאת אנו קובעים כי לסכומים שיגיעו לתובע, אם יגיעו לאחר הקיזוזים בין הצדדים לעניין תוספת הותק, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 13.8.17 ועד התשלום המלא בפועל.

לאור קביעתנו לעיל, אנו קובעים כי המדינה תישא בהוצאות ובשכר טרחתו של התובע בסך כולל של 8,500 ₪.

בתביעות הנוכחיות עותרים התובעים לשלושה סוגי סעדים: האחד, פיצוי לא ממוני בגין אי עריכת תלושי שכר כדין; השני, פיצוי כספי בגין שכר מולן (נכויים לפקדון שלא הועברו ליעדם); השלישי, פיצוי בגין עוגמת נפש.

" בפסיקה נקבע כי: "תכליתה של ההוראה היא, כי נתבע לא יוטרד מספר רב של פעמים בגין אותה עילה. התקנות באות להגן על נתבע מפני הטרדות מיותרות. יש לתבוע אותו במידת האפשר פעם אחת. אין התקנות מרשות לתובע לעשות שימוש בסדרי הדין שלא כדין ולא בתום לב. לא יעלה על הדעת שתובע יתבע הוצאות נסיעה בתביעה אחת, ולימים יגיש תביעה בגין דמי הבראה, ולאחר מכן יגיש תביעה בגין ימי מחלה כאשר היה באפשרותו להגיש תביעה אחת. מאידך אין לאפשר לנתבע לעשות שימוש בתקנה האוסרת פיצול סעדים שלא בתום לב" (עע (ארצי) 300145/98 א. סוזי נ' א. ביטחון אזרחי בע"מ, 23.10.00).

נוסיף ונציין, כי אף העובדה לפיה התביעה השניה אינה תואמת במדויק את התביעה הראשונה, כך שנוספו לה רכיבים נוספים וסכומה גבוה יותר, אינה מונעת את ההכרה בפסקי הדין בעקבות התביעה הראשונה כמעשה בית דין" , הינה כי כן, לנוכח הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם, התובע מנוע מהגשת תביעה נוספת כלשהיא כנגד הנתבעת 1 בגין אותה תקופת עבודה.

...

התביעה כנגד הנתבעת 2 לאור קביעתנו לעיל כי דין התביעה להידחות – אזי אין להתיר ניהול התביעה כנגד הנתבעת 2, כל עוד לא התקבל אישור לפיצול סעדים.

בטרם סיום אף שאין אנו דנים בטענות לגופן, מצאנו לנכון להסב את תשומת לב התובעים לטענת הנתבעת 1, החוזרת על עצמה, לפיה הניכויים לפיקדון נשוא התביעה דנן ובסכומים התואמים את סכומי הניכוי על פי תלושי השכר, הועברו לקרן ייעודית, אשר תעמוד לזכות התובעים עם עזיבתם את הארץ (תצהירה של הנתבעת 2 ונספח 3 לו, בהליך הקודם של התובעת).

לפיכך, אנו בספק אם התביעה היתה נמצאת מוצדקת לגופה, אף אם היינו דנים בה. סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת כדלקמן: תביעת התובע 1 נדחית מכוח תקנה 45 (א)(1) לתקנות סדרי הדין, מחמת מעשה בית דין.

המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום כנגד המבקשת והחברה המבטחת בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה, ובמהלכה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקבל תוקף של פסק דין, שלפיו המבקשת, באמצעות חברת הביטוח, תשלם למשיב פיצוי בסך של 90,000 ₪ (ת"א (קריות) 33659-10-10; מיום 15.7.12).

עוד נטען כי משהתביעה התבססה על צו הרחבה בענף המתכת ואלקטרוניקה בלבד לעניין זכאותו לפצוי חלף הפרשות לפנסיה, ובית הדין מצא שצו זה לא חל על המבקשת, לא היה מקום לפסוק רכיב זה בהתאם לצוו הרחבה בתעשייה, שכלל לא נטען על ידי המשיב; שגה בית הדין בכך שלא קיבל טענת הקזוז בגין אי מתן הודעה מקודמת, למרות שהמשיב במשך תקופה ארוכה לא הגיע לעבודה ולא הביא אישורים רפואיים בגין היעדרויות; המשיב לא תבע פצויי הלנת שכר; שגה בית הדין בכך שלא הטיל על המשיב הוצאות כספיות מאחר שזנח רכיבים עקרם מתביעתו.

אשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי המשיב איננו בעל איתנות פינאנסית, ובהיתחשב בסכום לא מבוטל שנפסק לטובתו, קיים ספק רב, אם בכלל, שיוכל להחזיר כסף שיקבל לידיו, ובכך המבקשת תעמוד בפני שוקת שבורה ולא יהיה לה ממי להפרע ככל שערעורה יתקבל.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים בבקשה, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה אך בחלקה, וזאת מהטעמים כמפורט להלן.

לאור האמור, באיזון שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנזקים, ובשים לב לדיון בערעור הקבוע למועד סמוך יחסי (12.11.18), החלטתי כי יש לעכב סכום של 25,000 ₪, מתוך הסכום שנפסק לזכות המשיב (להלן- הסכום המעוכב).

סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 12 לעיל.

בהתאם לכך הגיש התובע תביעה נוספת לתשלום שכר עבודה ותנאים נלווים וכן הלנת שכר.

בית הדין דן ארוכות בהקף פעילותו של התובע, וקבע בין היתר כי התושבים לא זכו "לשירות אלמנטארי כמו רב שיישב מספר שעות, מנימלי, במשרדו שבתחומי המועצה, בשעות ידועות, על מנת שכל המבקש את שירותיו יוכל להגיע ולקבלם מבלי שיידרש להתאמץ וליזום שיחה טלפונית עם הרב והגעה לביתו בשעות הנוחות לרב ... דרישות/בקשות המועצה מהרב, כפי שהן מצאו ביטוי בהסכם הפשרה הראשון, בהסכם הפשרה השני ובאין ספור המכתבים שנשלחו אל התובע, בתחינה, שיעשה את המינימום המתבקש (שעות קבלה קהל ספורות, במשרדי המועצה, לא לקחת תיקים לביתו, טפול בנושא רישום הנישואין ומתן תעודות כשרות לפי הנוהל וכדו') הנן צנועות וסבירות ואין הן חורגות מחוזרי המנכ"ל הרלוואנטיים...". גם בית הדין הארצי קבע כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת וכי יש לאמץ את קביעותיו של בית הדין האיזורי לפיהן התובע נימנע מבצוע מלוא מטלותיו: "העדרותו הפיזית של המערער ממשרדי המועצה אף גרמה להפרה משמעותית של הנהלים בהיבטים אחרים של תפקידו, וביניהם רישום נישואין ומתן תעודות כשרות. במקום שתפקידים סטאטוטוריים אלו יבוצעו על ידי המערער ממשרדו שבתחומי המועצה כמקובל, במסגרת שעות קבלת קהל מוגדרות ולאחר תשלום האגרה הנדרשת ישירות למועצה - ביצע זאת המערער בביתו באופן שגרר העדר תעוד, נטילה של התיקים לביתו במקום שיישארו במקומם היינו במשרדי המועצה, בלא להקפיד על תשלום האגרות הנדרשות ותוך העברתן למועצה של אגרות בגינן לא הוצאו קבלות.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור התביעה נדחית.

עוד נקבע כי במידה והתביעה תתקבל, הנתבעת תשלם לתובע את הפרשי השכר עד ל-100% בתשלום אחד, וכי אם התביעה תידחה, הנתבעת "תוכל לעמוד על כך שהיא זכאית להפרשי שכר מהתובע, והצדדים מסכימים כי בית הדין יקבע את פריסת התשלומים". בפועל, הנתבעת בסיכומיה אינה טוענת דבר לעניין זה, או כי יש לחייב את התובע בהפרשי שכר כלשהם.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, ישלם התובע לנתבעת מס' 1 הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים.