הסכם פשרה בערעור דיני עבודה

נוסף על כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערערים באשר לתוקפם של הסכמי הפשרה, וקבע כי אין מקום להעלות טענות כאמור בגדריו של הליך הפרוק, שאינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין לעבודה.

עוד טוענים המערערים כי היתקיימו יחסי העסקה בין עובדי חברת השירותים ובין החל"צ, וזאת משום שיחסים כאמור נקבעים בהתאם לדיני העבודה, ואין מקום לשנות מהוראות החוק אך משום שעסקינן בהליך פירוק; על כן, נטען כי לפי המבחנים שנקבעו בחקיקה ובפסיקה בדיני העבודה יש להעניק לעובדי חברת השירותים את כל הזכויות הנגזרות ממעמדם כעובדי החל"צ. עוד נטען כי חברת השירותים היא חברת קש פיקטיבית שהוקמה על ידי מינהלי החל"צ, וכי העובדים כלל לא ידעו שהם מועסקים בתאגיד נפרד.

...

סוף דבר סיכומו של דבר, מן הטעמים המפורטים לעיל אציע לחברותיי לדחות את הערעור.

זאת משום שמנגנון זה לא נועד כדי להועיל לעובדים (שכן כספי ה"רמייה" הועברו – כך היו המפרקים סבורים – לכיסם הפרטי של בעלי השליטה); והוא אף גרם להם נזק – שכן בסופו של דבר קיבלו העובדים סכומי שכר נמוכים מהשכר הפורמלי.

בקביעה זו של המפרקים אינני סבורה כי יש להתערב, ולכן כאמור המסקנה לפיה דין הערעור להידחות, מקובלת גם עלי.

עם זאת, שני הצדדים שם הבהירו במסגרת הסכם הפשרה המתוקן, שגם בו מבהירה המדינה כי "אלולא הסכם פשרה שהתגבש היתה המדינה נידרשת להגיש ... ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, משעה שלעמדתה, הן אינן משקפות את המצב העובדתי והמשפט לאשורו" ומשכך הגיעו הצדדים להבנות כי הקביעה בעיניין תוספת קבלת קהל לא תיושם בפועל, ובמקום זאת יחול רק האמור בהסכם הפשרה.

עיקרון זה מישתלב באופיו הייחודי של עולם דיני העבודה בכלל ועת עוסקים ביחסים קבוציים בפרט.

...

על פי ההלכה הפסוקה, כפי שזו נקבעה בעניין אספן (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.09, בסעיף 13 לחוות דעתו של כב' השופט יורם דנציגר)) רק במקרים נדירים שבנדירים יש לאפשר לבעל דין שלא היה צד להליך הראשון להעלות כתובע טענת השתק פלוגתא התקפית, וזאת בהתבסס, כפי שמנסים התובעים בפנינו להתבסס, על הכרעה בהליך שלא היה צד לו. מפאת חשיבות הדברים והרלוונטיות המובהקת למקרה שלפנינו, מצאנו לנכון להביא להלן בהרחבה את האמור בפסק דין זה בהקשר זה: "הדוקטרינה של מעשה בית דין (res judicata) מבוססת על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של ההליך שיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, כך שאלו לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן.

בקביעה זו יש לדעתנו כדי להשליך "לאחור" על אומד דעת הצדדים בדבר היעדר תחולה של הוראות הסכם 2000 על התובעים; ולבסוף מעל ומעבר לנדרש לצורך הכרעה ברכיב זה, נבהיר כי מקובלת עלינו גם טענת המדינה, כי התובעים לא הוכיחו שעבדו במתכונת קבלת קהל אחר הצהריים כפי שנדרש הן בהסכם 2000 והן בהסכם 2017 לצורך קבלת התוספת (ראו הציטוטים מחומר הראיות המופיעים בסעיפים 126 ו- 127 לסיכומי המדינה).

סוף דבר התביעה להכיר בזכותם של התובעים לתוספת קבלת קהל נדחית.

בנסיבות העניין, ואף שרכיב התביעה אחרון זה נדחה, לא מצאנו שנכון להשית על התובעים הוצאות נוספות, מאלה שכבר הושתו עליהם במסגרת פסק הדין החלקי.

נוביק עתר לסעד הצהרתי לפיו מיסמך הגישור תקף וסכומים שקבוצת דלק-נובל תקבל בעתיד יהיו חלק מהתקבול המזכה; לחלופין, ביקש נוביק שייקבע כי התמורה שקבלו מרחב ומימן בגין המניות היא התקבול המזכה; לחילופי חילופין, ביקש נוביק שייפסק לזכותו סעד מכוח דיני הנזיקין, החוזים או עשיית עושר ולא במשפט בגין אי תשלום התקבול.

פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ביום 25.4.2023 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין הארצי אשר דחה את העירעור בדעת רוב (כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה, אליה הצטרפו נציגי הציבור) וקבע כי הסמכות העניינית לידון בתביעה שהוגשה על-ידי נוביק כנגד העותרים, נתונה לבית המשפט המחוזי.

פסק הדין מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית ובהן: היחס בין שקולי יעילות הדיון לבין חלוקת הסמכויות שקבע המחוקק; השאלה האם הסמכות העניינית לידון בהסכם פשרה שנחתם בין עובד לבין מעביד נקבעת לפי תוכנו של ההסכם או יסודו של ההסכם; וככל שלפי תוכנו – האם היא נקבעת בהתאם לסעיף הספציפי שבמחלוקת או ההסכם בכללותו; האם די באיזכור עילה נזיקית כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה; והאם פרק הזמן שחלף בין תום יחסי העבודה למועד חתימת הסכם הפשרה הוא רלוואנטי.

...

לכן, כאשר כתב התביעה כולל עניינים שחלקם בסמכות בית הדין לעבודה וחלקם לא, אין מנוס מלפצל את הדיון בתובענה בין שתי ערכאות (עניין רוחם, פסקה 37; ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 527-516 (2004)).

כאמור, בית הדין הארצי הורה על העברת התובענה כולה לבית המשפט המחוזי לאחר שהגיע למסקנה כי ביחס למימן לא מתקיים מבחן הצד; וביחס למימן ומרחב לא מתקיים מבחן העילה.

לאור כל האמור, העתירה נדחית.

המבקשת חתמה על הסכם הפשרה והסכימה לסיים את עבודתה כיו"ר המחוז מאחר שהבינה כי מיד לאחר הבחירות לרשות המקומית היא תיבחר למועצה ו/או תמונה לסגנית (ס' 16 לבקשה).

דיון והכרעה הלכה למעשה, עומדים בפני בית הדין - כפי שעולה מהבקשה דנן - דינים סותרים – דיני החוזים, דיני הבוררות ודיני העבודה, על רקע מילחמה קשה המתחוללת במדינת ישראל.

כן לא מצאנו כי במקרה דנן מתקיימת עילה "שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד", היינו אין מדובר במקרה קיצון של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, תרמית ועוד (רע"א 7818/11 אברהם כבודה נ' עריית גבעת שמואל (נבו 6.10.2013).

...

לא מצאנו כי יש בהסכם קושי פרוצדוראלי ולעניין עילות ה"סל", לא מצאנו כי יש בהסכם עצמו או בקיום ההסכם כדי לפגוע ב"תקנת הציבור" וממילא, בית המשפט רשאי לפסול פסק בוררות רק אם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאותיו (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (נבו 4.3.2010).

כן לא מצאנו כי במקרה דנן מתקיימת עילה "שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד", היינו אין מדובר במקרה קיצון של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, תרמית ועוד (רע"א 7818/11 אברהם כבודה נ' עיריית גבעת שמואל (נבו 6.10.2013).

יפים דבריו של כב' הנשיא אדלר בע"ע 1586/04 - ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' תמר זסלנסקי ואח': "חשיבות רבה נודעת לאוטונומיה של השותפים ליחסי עבודה. על פי השיטה במשפט העבודה הישראלי, הותיר המחוקק לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, במסגרת האוטונומיה שלהם, את הכוח והסמכות לקבוע את תוכנו של הסכם קיבוצי. מקום בו במסגרת הסכם קיבוצי מוקם מנגנון מיוחד להכרעה בסכסוכים בין המעסיק לבין עובדיו, תחת בירור הסכסוך בבית הדין, יש להתחשב, ככל האפשר, ברצון הצדדים. עקרון זה תקף גם לגבי הסכמות של השותפים ליחסי עבודה בעניין ועדות פריטטיות והעברת סכסוכים להליך בוררות או לגישור. כך, במקום עבודה מאורגן, כאשר ארגון העובדים מהווה כוח מאזן לכוחו של המעסיק, יש לכבד את רצונם של הצדדים, שהנו פרי של משא ומתן ביניהם, ליישב סכסוכים בדרכים אלטרנטיביות. משהוקם במקום עבודה מאורגן מנגנון ליישוב סכסוכים, לרבות הליך בוררות, חזקה כי שני הצדדים דאגו לתקינות ולהגינות של המנגנון, שכן הדעת נותנת ששני הצדדים חפצים במנגנון ניטרלי אשר יכריע בסכסוכים באופן ענייני, נכון, יעיל והוגן". סוף דבר: הבקשה למתן הוראות לעניין הסכם הבוררות אשר נחתם בין המבקשת להסתדרות - נדחית.

בהתאם לכך, ניהלו הצדדים משא ומתן אשר בעקבותיו התביעה של סימה כהן – נמחקה בהסכמה (ראו פסק דין מיום 1.6.2021) וביחס לשאר התובעות האמורות לעיל – הן הגיעו עם הנתבעת להסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין.

לכן, את המונחים עובד קבוע ו-עובד קיים יש לפרש לאור תכלית זו. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי: "...הפירוש המילולי הדווקני עליו נסמכים המערערים, מביא לתוצאה בלתי סבירה הן מבחינת תכלית ההסכם והן מבחינת ההקשר התעשייתי. מבחינת תכלית ההסכם – פעולה לפי הפירוש המילולי תביא, תחת צימצום מעגל הזכאים לפנסיה תקציבית העומדת בבסיס ההסכם, להרחבתו. יוזכר ויודגש כי חוק הגימלאות היוה את ההסדר הפנסיוני שהוחל בערייה, ומכוחו לא ניתן היה להעניק פנסיה תקציבית אלא לעובד שהועסק בקביעות וקיבל כתב מינוי; מבחינת ההקשר התעשייתי – עובדים בערייה, שהיא חלק מהשרות הצבורי – יקבלו פנסיה תקציבית מבלי שבמקביל הם מועסקים במשרה בתקן ומבלי שקבלו קביעות או שמתקיים לגביהם הליך לקבלת קביעות." ראו גם ע"ע(ארצי) 388/99 יעקב חסון ואח' – מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (4.9.2003) כך בעניינינו, הטענה כי הסכם המעבר לא מצריך קביעות כדי להיכלל בהגדרת עובד קבוע והטענה כי יש נפקות לעובדה כי במועד הקבוע התובעת לא בוטחה כלל – מביאות לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסכם המעבר.

בפסק דין עס"ק(ארצי) 1007-01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים – מדינת ישראל, משרד הפנים (18.3.2003) קבע בית הדין הארצי כך: "...דרך המלך לגבי העובדים הנה הפנסיה התקציבית, אך הצדדים לחוזה העבודה רשאים להסכים על פנסיה צוברת. וכיצד הדבר יעשה? בוויתור מפורש על הפנסיה התקציבית. אחת הדרכים לכך היא בהתנהגות – בעצם ההצטרפות לקרן פנסיה צוברת. תוצאה זו מתיישבת הן עם הכללים לגבי ויתור על זכות אישית שנקבעה בהסדר קבוצי, והן בשינויים המחויבים, ניתן לראות את ההסכמה האישית כמחליפה את ההסכמה הקיבוצית שנקבעה בהסכם הקבוצי (השווה: דב"ע לט/20-2 מפעלי פלדה ישראליים בע"מ – רוס, פד"ע יא 3; דב"ע לב/50-3 קנדל – מדינת ישראל, פד"ע ד 225; בן ישראל "דיני עבודה" (תשס"ב – 2002, כרך ג') 1354 – לעניין ויתור על זכות אישית שנקבעה בהסדר קבוצי).

...

סוף דבר: מכל המפורט, אנו קובעים כי התביעה התיישנה וכי במועד הקובע התובעת היתה עובד קיים ולכן אינה זכאית לפנסיה תקציבית.

התביעה נדחית.

משעסקינן בפסק דין חלקי, אשר הכריע בסוגיה שהצדדים לא הצליחו ליישב ביניהם במסגרת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין – לא מצאנו לעשות צו להוצאות.