הסכם פשרה בהליך הפרת חוזה להשכרת מסעדה

מנגד, "הרויחו" האחרונים קביעה לפיה הסכם השכירות מיום 15.1.17 ימשיך לחול (סעיפים 3ד ו-5 להסכם החוב) – כלומר, קיבלו את האפשרות להמשיך ולהפעיל את המסעדה בנכס, בכפוף לעמידה בהתחייבויותיהם ולמרות פסק הדין שניתן לפינויים.

הנתבעים הציגו הוכחות לתשלום לחברת "רח' העסקים" (לרבות לאחר הליכי הוצל"פ בהם נקטה האחרונה) בסך כולל של כ-230 אלף ₪, ובכללן חשבונית מיום 1.5.17, בסך 50,000 ₪ בגין "ציוד" (נספח א' לתצהירי הנתבעים), שיקים והסכם פשרה עם החברה האמורה.

המדובר בחיובים העולים מאותה עסקה – יחסי השכירות שבין הצדדים, ועל כן ניתנים לקזוז אף אם אינם קצובים (סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ופסק הדין בע"א 377/82 התעשיה האוירית נ' צור גת (20.7.88) בו הובהר אף שניתן לטעון לקזוז כנגד תביעה בסדר דין מקוצר).

...

על כן, אני מקבל את טענת הקיזוז ומורה על דחיית התביעה.

מסקנה זו מייתרת את הדיון ביתר טענות הצדדים, ובכלל זה בטענות הנתבעים לחובות נוספים של התובע כלפיהם.

אני ער למחדלי הנתבעים שהאריכו את ההליך, אך היות שחויבו בהוצאות לעניין זה (החלטה מיום 17.2.20) לא מצאתי להפחית את הסכום הנפסק כאן מטעם זה. במכלול השיקולים, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעים (לפי נתוני "נט המשפט") בסך 143 ₪ ובשכר טרחת עורך דינם כולל מע"מ בסכום של 20,000 ₪.

ביום 25.09.2016 נערך ונחתם בין קריספל לבין גלית הסכם לפיו שכרה האחרונה את המושכר לתקופה של שנה אחת עם אופציה אשר ניתנה לשוכר למשך 5 שנים נוספות וזאת לצורך הקמת מסעדה (להלן: "הסכם השכירות").

במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו בן עזוז פינו את המושכר ביום 16.04.2018 וזאת מבלי שמי מהצדדים הודה בטענות מישנהו.

משבאתי לכלל מסקנה כי לא היתה כל דרישה מבן עזוז להסיר את גרם המדריגות כתנאי לקבלת רישיון עסק, משהוכח במשפט כי ממילא הסרת גרם המדריגות לא היתה סוללת את דרכם לקבלת רישיון העסק ומאחר ובן עזוז בחרו למשוך את ידם מהעסק מטעמים עיסקיים וללא כל קשר לאי קבלת רישיון עסק, אזי נותק הקשר הסיבתי שבין הפרת הסכם השכירות על ידי קריספל לבין הנזקים הנטענים של בן עזוז, נזקים שממילא לא הוכחו במשפט.

...

משבאתי לכלל מסקנה כי לא היתה כל דרישה מבן עזוז להסיר את גרם המדרגות כתנאי לקבלת רישיון עסק, משהוכח במשפט כי ממילא הסרת גרם המדרגות לא היתה סוללת את דרכם לקבלת רישיון העסק ומאחר ובן עזוז בחרו למשוך את ידם מהעסק מטעמים עסקיים וללא כל קשר לאי קבלת רישיון עסק, אזי נותק הקשר הסיבתי שבין הפרת הסכם השכירות על ידי קריספל לבין הנזקים הנטענים של בן עזוז, נזקים שממילא לא הוכחו במשפט.

יתרה מכך, לאור המסקנה אליה הגעתי, לפיה קריספל הפרו את הסכם השכירות משמנעו מבן עזוז לממש את זכותם להסרת גרם המדרגות, אין לבוא אליהם בטענות שלא השיבו את החזקה במושכר במועד סגירת העסק בחודש 09/2017, או בסמוך לאחר מכן.

לסיכום, אני דוחה את התביעה והתביעה שכנגד, כמו גם התביעה השטרית שהוגשה ב-תא"מ 12520-01-18.

לענין הפרת הסכם השכירות בידי המשיב, הפצוי המוסכם והוצאת חשבוניות נטען: · פסק הדין של פינוי המסעדה, פסה"ד השני, קבע שחוזה השכירות של המשיב במסעדה הסתיים כבר במרץ 2007 עם הפרתו ע"י המשיב, ומכאן שחובת הפינוי חלה עליו כבר ממועד זה ויש לפרש את הסכם הפשרה שאושר במסגרת פסה"ד הראשון, כהסכם לפיו משנקבעה עצם חובת הפינוי של המסעדה, קמה לאלתר חובת המשיב לפנות את המחסן.

תחילה, ולאחר שנפרסו טענות הצדדים בהרחבה, אזכיר את עיקר התניות בהסכם הפשרה ואת קביעת ביהמ"ש בתביעת הפינוי של המסעדה; אלה ישמשו אותנו בהכרעה בהליך זה. · המשיב חויב בתשלום דמי שכירות חודשיים, עבור המחסן, בסכום של 200 $ בתוספת מע"מ, החל מחודש דצמבר 2008 ועד מועד הפינוי בפועל.

...

מכאן, אני סבורה כי לא היה מקום לחייב את המערערת להציג ביטול המחאת הזכות, לצורך המשך הליכי הוצל"פ ולא היה מקום, בהחלטה השנייה, לסרב לשינוי שם הזוכה.

אני מקבלת אפוא את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה מיום 3.1.18, מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת כב' הרשם בהקשר זה. ככל שהמערערת מבקשת להמשיך בניהול הליך ההוצל"פ, תוכל לעשות כן, כאשר משמעות הדברים היא כי עו"ד מחול, הנמחה, אינו יכול לדרוש את החוב בעתיד מאת המשיב, לאחר שזה ישולם למערערת, מכוח המחאת הזכות שניתנה לו, ולמען הסר ספק אוסיף כי אין בכך כדי להשליך על מערכת היחסים בין המערערת לבין עו"ד מחול, מכוח אותה המחאה.

סוף דבר לאור המקובץ, אני מורה על קבלת הערעור באופן חלקי וקובעת כי המערערת זכאית לגבות, במסגרת תיק ההוצל"פ, דמי שכירות בסכום של 2,600 $ + מע"מ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילים ממועד כל חיוב ועד היום.

לענין הפרת הסכם השכירות בידי המשיב, הפצוי המוסכם והוצאת חשבוניות נטען: · פסק הדין של פינוי המסעדה, פסה"ד השני, קבע שחוזה השכירות של המשיב במסעדה הסתיים כבר במרץ 2007 עם הפרתו ע"י המשיב, ומכאן שחובת הפינוי חלה עליו כבר ממועד זה ויש לפרש את הסכם הפשרה שאושר במסגרת פסה"ד הראשון, כהסכם לפיו משנקבעה עצם חובת הפינוי של המסעדה, קמה לאלתר חובת המשיב לפנות את המחסן.

תחילה, ולאחר שנפרסו טענות הצדדים בהרחבה, אזכיר את עיקר התניות בהסכם הפשרה ואת קביעת ביהמ"ש בתביעת הפינוי של המסעדה; אלה ישמשו אותנו בהכרעה בהליך זה. · המשיב חויב בתשלום דמי שכירות חודשיים, עבור המחסן, בסכום של 200 $ בתוספת מע"מ, החל מחודש דצמבר 2008 ועד מועד הפינוי בפועל.

...

מכאן, אני סבורה כי לא היה מקום לחייב את המערערת להציג ביטול המחאת הזכות, לצורך המשך הליכי הוצל"פ ולא היה מקום, בהחלטה השנייה, לסרב לשינוי שם הזוכה.

אני מקבלת אפוא את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה מיום 3.1.18, מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת כב' הרשם בהקשר זה. ככל שהמערערת מבקשת להמשיך בניהול הליך ההוצל"פ, תוכל לעשות כן, כאשר משמעות הדברים היא כי עו"ד מחול, הנמחה, אינו יכול לדרוש את החוב בעתיד מאת המשיב, לאחר שזה ישולם למערערת, מכוח המחאת הזכות שניתנה לו, ולמען הסר ספק אוסיף כי אין בכך כדי להשליך על מערכת היחסים בין המערערת לבין עו"ד מחול, מכוח אותה המחאה.

סוף דבר לאור המקובץ, אני מורה על קבלת הערעור באופן חלקי וקובעת כי המערערת זכאית לגבות, במסגרת תיק ההוצל"פ, דמי שכירות בסכום של 2,600 $ + מע"מ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילים ממועד כל חיוב ועד היום.

הנתבע נעדר כל קשר משפחתי למי מהשוכרים, והקשר בינו ובין השוכר (ליאור מזרחי) היה על רקע העובדה שהנתבע ניהל מסעדה, אשר רכשה פיתות מהשוכר (עמ' 3 ש' 14 לפרוטוקול).

במסגרת הסכם פשרה שנחתם עם הערב הנוסף, מר נתי קציר (אביה של השוכרת), הוסכם כי האחרון ישלם לתובע סך של 20,000 ש"ח. בכתב התביעה נתבעו הסכומים הבאים: א. דמי שכירות בגין החודשים אוקטובר-נובמבר 2019 ועד יום 19.12.2019 – סך של 11,700 ש"ח; ב. דמי שכירות מסיום הסכם השכירות 10.12.2019 ועד מועד הפינוי בפועל (30.3.2020), לפי 350 ש"ח ליום - סך של 38,850 ש"ח; ג. דמי ניהול לועד הבית, סך של 2,669 ש"ח בגין החודשים ספטמבר 2019 – מרץ 2020; ד. תשלום בגין הוצאות פריצה לדירה – 1,000 ש"ח; ה. נזק לדירה בהתאם להצעת מחיר (צבע והחלפת שתי דלתות) – סך של 10,530 ש"ח; הוצאות שנפסקו בגין הליך פינוי הדירה – 3,500 ש"ח - סך הכל 68,249 ש"ח. בכתב ההגנה נטען כי הנתבע נפל קורבן למעשה רמייה, שעה שהוחתם כערב רביעי בערבות אואל על שטר חוב להבטחת תשלום דמי שכירות בדירה.

האם יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע מכוח כתב הערבות שעליו חתם ביום 31.1.2016, בגין הפרה של הסכם השכירות החדש, אשר נחתם ביום 27.11.2018? זוהי השאלה המרכזית שבמחלוקת.

...

סיכומו של דבר, הגעתי למסקנה כי כתב הערבות חל ותקף לתקופת הסכם השכירות המקורי ותקופת האופציה הכלולה בו, ולתקופה זו בלבד.

נוכח המסקנה שאליה הגעתי, אין כל צורך לדון בטענות הצדדים בנוגע לנזקים הנתבעים.

התוצאה היא כי התביעה נדחית.