הסכם עבודה לאחר 7 שנים

עם זאת, האישום מורכב מחמשה מעשים שונים, היות וסעיף 11 לחוק קבלני כח אדם קובע כך: "(א) תנאי עבודה של העובד אצל קבלן כוח אדם ייערכו בהסכם בכתב ביניהם, אלא אם כן חל עליהם הסכם קבוצי המסדיר את תנאי עבודתו של העובד אצל קבלן כוח האדם. (ב) קבלן כוח אדם ימסור לעובד לפני תחילת העסקתו עותק מההסכם בכתב שנערך ביניהם; חל עליהם הסכם קבוצי, יאפשר הקבלן לעובד לעיין בו". כלומר, סעיף העבירה מתייחס לעריכת הסכם עם כל עובד ועובד בנפרד, לכן יש לראות באישום ארוע אחד בעל חמישה מעשים שונים.

רמת הענישה הנוהגת בעבירה זו: סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום קובע כי "עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן – עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין". סעיף 14א(א) לחוק שכר מינימום קובע כך: "מעסיק שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין קובע כי "אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים - קנס עד 226,000 שקלים חדשים". בע"פ (ארצי) 25307-12-15 מרדכי שחם - מדינת ישראל (04.09.2017) דובר בשישה עובדים שלא קיבלו שכר כלל למשך חודש אחד, כלומר לא מדובר בתשלום שכר חלקי הנמוך מתשלום שכר מינימום כבעניינינו.

בית הדין הארצי אימץ את קביעתו של בית הדין האיזורי, וקבע מיתחם ענישה שנע בין 30%- 50%; בע"פ (ארצי) 57564-06-15 ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ - מדינת ישראל (14.03.2016) דובר באי תשלום שכר מינימום וגמול עבור שעות נוספות למעלה משנה ל- 15 עובדים (85 יחידות עבירה), בית הדין האיזורי קבע מיתחם שנע בין 226,000 ₪, לבין שילוש העונש המירבי – 678,000 ₪, ובית הדין הארצי לא התערב בקביעת המיתחם; ת"פ (ת"א) 71777-01-17 מדינת ישראל - תבליני שמש בע"מ (03.06.2018) עסק באי תשלום שכר מינימום לחמישה עובדים במשך 5 חודשים (25 יחידות עבירה), בית הדין קבע כי "מדובר ביחס לכל אחד מחמשת העובדים בארוע אחד, וזאת מן הטעם שמתקיים קשר הדוק בין 5 העבירות (1 בגין כל חודש) ...", וקבע את מיתחם הענישה בין 10% ל- 40% מהקנס המירבי; ת"פ (ת"א) 1140-10 מדינת ישראל משרד התעשייה המסחר והתעסוקה - יקר הנדסה בע"מ (21.03.2016) עסק באי תשלום שכר מינימום לעובד אחד במשך מחצית חודש אחד, נקבע מיתחם ענישה שנע בין הקנס המינהלי הקבוע לצד עבירה זו (5,000 ₪) לבין 10% מהקנס המירבי הקבוע לצד עבירה זו; ת"פ (ת"א) 44739-12-15 מדינת ישראל - אמיר אבו שמאלה (13.07.2020), עסק באי תשלום שכר מינימום לשני עובדים במשך 7 חודשים (14 יחידות עבירה), נקבע כי העבירה בוצעה על רקע מצוקה כלכלית, בית הדין קבע מיתחם שנע בין 40,000 ₪ לבין 50% מדובה הקנס המירבי הקבוע לצד העברה; ת"פ (ת"א) 15208-12-15 מדינת ישראל - קונדור ביטחון (ש.א.) בע"מ (08.04.2019) עסק באי תשלום שכר מינימום ל- 5 עובדים במשך 7 חודשים, ונקבע מיתחם שנע בין 40% ל- 60% מהקנס המירבי הקבוע לצד עבירה זו. גם כאן בדומה לאמור לעיל, מצאתי שאין להכפיל את הקנס המירבי ביחידות העבירה, שאז לא תהיה משמעות לקביעתי כי מדובר בארוע אחד.

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט המחוזי בע"פ (מחוזי מרכז) 57577-02-19 סינן ילדרים נ' מדינת ישראל (23.12.2019) אשר במסגרת העירעור הקל בעונשו של הנאשם היות וכתב האישום הוגש בחלוף 6-7 שנים מבצוע העבירה ללא נימוק משביע רצון: "בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע, כי שהוי ממושך של רשויות התביעה בהגשת כתב אישום עשוי להביא להקלה בעונש, בהיתחשב, בין היתר, במשך השהוי וטעמיו, בחומרת העבירה וטיבה, בנזק שניגרם לנפגע העבירה ובתרומת היתנהלותו של הנאשם לעיכוב. דוגמאות שבהן בית-המשפט העליון הקל בענישה לאחר שלא ניתן הסבר לשהוי שנעוץ היה בהתנהלות התביעה, ניתן למצוא, למשל, בע"פ 4603/17 אדרי נגד מדינת ישראל [16.7.19] (פסקה 33 לפסק-דינו של כב' השופט פוגלמן), ובע"פ 7989/17 דשקוב נגד מדינת ישראל [18.4.18] (פסקה 11 לפסק-דינו של כב' השופט פוגלמן).... על כן, להשקפתנו, העיכוב האמור מצדיק הקלה בעונשו של המערער וזאת גם בשל הזמן הכולל שחלף עד עתה מאז ביצוע העבירות". בעניינינו לא הובאו נסיבות שיכולות ללמד מדוע הוגש כתב האישום בחלוף 5-6 שנים, ולכן יש בנסיבה זאת כדי להקל עם הנאשמת.

...

לעניין תקרת העונש, יפים לעניין זה דברי בית הדין הארצי בעניין ספירשטיין: "גם במצב של מעשים נפרדים בתוך אירוע אחד "אין לקבוע את מתחם הענישה (או את העונש עצמו) באופן אוטומטי על פי הכפלה אריתמטית של הקנס המנהלי או הקנס הפלילי המירבי הנקוב בחוק (או כל שיעור ממנו) במספר "יחידות העבירה" המרכיבות את האירוע, שכן יש בכך כדי לעקר את הקביעה כי מדובר ב"אירוע" אחד וכן עלולה לנבוע מכך תוצאה בלתי סבירה (בהיבט של גובה הקנס), המנוגדת להנחיה החקיקתית לקבוע עונש הולם ומידתי לאירוע הכולל (ע"פ (ארצי) 12606-04-19 ל.מ שירותי כח אדם (צפון) בע"מ – מדינת ישראל פסקה 5 (16.2.2020)". כך גם בע"פ (ארצי ) 12606-04-19 ל.מ. שירותי כח אדם (צפון) בע"מ - מדינת ישראל (16.02.2020) נקבע כי "להסרת ספק נדגיש כי לא בכדי כללנו באמור לעיל את המילים "באופן אוטומטי", שכן במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי אין מניעה להגיע למסקנה כי בנסיבות מקרה מסוים יש לקבוע מתחם ענישה לפי הקנס הנקוב בחוק לגבי עבירה יחידה (גם כאשר באירוע כלולות מספר עבירות או מספר "יחידות עבירה"), כשם שאין מניעה להגיע למסקנה כי יש לקבוע מתחם ענישה הלוקח בחשבון הכפלה אריתמטית על יסוד "יחידות העבירה", כל עוד הדברים נעשים לאחר הפעלת שיקול דעת ובהתאם לנסיבות כל מקרה".

בשים לב לכך שמדובר בעובדת אחת, כי מדובר בתשלום בחסר ולא באי תשלום כלל, כמו גם שלא הועלו טענות נוספות נגד הנאשמת ביחס ליתר העובדים, אני סבורה שאין להכפיל את הקנס המרבי ביחידות עבירה.

כל אלו הובילו אותי למסקנה כי יש למקם את עונשה של הנאשמת בתחתית המתחם ביחס לכל אחד מהמתחמים שקבעתי.

בהסכם אף נקבע כי אם בעתיד ייקבע כי היתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, יהיה על התובע להשיב למכללה סכום השווה ל- 30% מהגמול ששולם לו. משנת 2005 ועד לשנת 2015 התובע הנפיק חשבוניות.

רק בחלוף 7 שנים מהיום בו החלה להנפיק תלושי שכר, הודיעה באופן סופי כי לא תכיר בו כעובד בכל תקופת העבודה.

...

טענות הנתבעת בנוגע לרכיב דמי הנסיעות והבראה, דינן להידחות.

התביעה לסעד הצהרתי בדבר מעמדו של התובע עד לשנת 2015 נדחית בשל התיישנות.

לאור קביעתנו כי עילת התביעה בקשר למעמדו של התובע באותה עת התיישנה, התיישנו גם הזכויות הנובעות מכך והתביעה לדמי הבראה ולפדיון חופשה נדחית.

סיכומו של דבר, התביעה הנוגעת לשנים 2005 עד 2015, לרבות לוותק של התובע כנגזר ממעמדו באותן שנים, נדחית.

בנוסף, נטען להעדר עילה והיעדר יריבות, שכן הנזקים הנטענים נוצרו כתוצאות מעבודות שבוצעו בשנים 2008-2009, על ידי הערייה ומע"צ. זאת ועוד, בהתאם להסכם פשרה, שנחתם בין המנוח לנתבעת, ויתרו המנוח ובני משפחתו ויתור בלתי חוזר על כל טענותיהם ותביעותיהם כנגד הנתבעת.

למרות שאין ממש כי מירוץ ההתיישנות נימנה מיום הגשת חוו"ד המהנדס ולא מהיום בו נולדה עילת התביעה, הרי שגם לפי שיטת התובע התביעה היתיישנה, שכן התביעה דנן הוגשה ביום 9.3.22, בחלוף שנה 4 חודשים ו-9 ימים מיום התחדשות מירוץ ההתיישנות, כך שעברו 7 שנים 4 חודשים ו-24 ימים , ומשום כך התביעה היתיישנה.

...

בתשובתה שבה וטענה הנתבעת, כי מכל אחת מהסיבות שציינה, ובמצטבר, יש לדחות את התביעה על הסף.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את הבקשה.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות .

גם אם נניח, ללא דיון, כי לאחר שקבלה התובעת אותה תשובה בעל-פה מהמפקחת האזורית, היה על הנתבעת להשיב בכתב לתלונתה של התובעת שהוגשה בכתב, איננו סבורים כי בנסיבות העניין יש בכך משום הפרה של חוזה העבודה, שכן בתאריך 10/11/2013 פתחה התובעת בהליך המשפטי הראשון, בגדריו טענה כי תלונתה לא נענתה, אולם לא עמדה על בירור הטענה, והסכימה למחיקת ההליך במטרה לקיים שימוע בנוגע להחלטת ההעברה, ולא עמדה על חיוב הנתבעת להשיב לתלונה.

כאמור, הערות בנוגע לעבודת התובעת נרשמו כבר בשנים 2009 – 2011, בשנת 2012 נימצאו שורה של ליקויים משמעותיים במסגרת הבקרה, אז הוחלט כי תערך בקרה חוזרת בשנת 2013, ולאחר שגם בה נימצאו ליקויים משמעותיים, אז ורק אז נשקלה העברת התובעת מתפקידה.

כך, למשל, לאחר טענת התובעת בדבר אמירה גזענית טענה כי: "..הדבר אף השפיע על מצב רוחה ובריאותה" (סעיף 7 לכתב התביעה).

...

הסעד מכל האמור לעיל, יוצא כי התובעת זכאית לפיצוי בעד נזק לא ממוני, עוגמת נפש, שנגרם לה בעקבות הפרות הנתבעת, אשר לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלבנטיים, אנו מעמידים על סך של 25,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ברובה ומתקבלת בחלקה הקטן, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בעד נזק לא ממוני בסך של 25,000 ₪, במונחי מועד מתן פסק דין זה, אשר ישולם תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין אצל הנתבעת, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

עם זאת, לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, ובמיוחד את עובדת היות התובעת גמלאית אשר שירתה את הנתבעת ואת הציבור שנים רבות, אנו קובעות כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מיד לאחר מכן החוקר הודיע לתובעת שהיא חשודה בהגשת תלונה כוזבת והתובעת נישאלה כך: "בעקבות התלונה שהגשת, יצרנו קשר עם המעסיק יוסף גבריאלי. שם נימסר לנו שאת מטפלת בזוג בקשישים בבת ים. ניגשנו לכתובת ומסרו לנו צלום מזהה מסומן ג.ש 1 6.9.17. האשה שמסרה לנו את צלום התעודה זהתה אותך על פי תמונתך. מה יש לך לומר?" התובעת השיבה שוב ושוב כי לא עבדה אצל זוג הקשישים, הסבירה כי היא תלויה באלכוהול וסובלת מבעיות רפואיות רבות ולכן גם לא יכלה לעבוד.

ואולם, גניבת זהות היא תופעה מוכרת הגורמת לקורבן לנזקים רבים ולעיתים הדבר מתגלה רק חודשים ואף שנים לאחר שהחלה להתבצע, כפי שקרה במקרה של התובעת.

] גם גב' דיטקובסקי העידה שהיא מכירה את התובעת שיעבדה כמטפלת של קשיש וראתה אותה במשרד לפחות פעמיים ואף זהתה את התובעת באולם בית הדין וציינה כי התספורת שלה היתה קצרה יותר ושמה הוא נינה[footnoteRef:7].

מר ברומר לא ידע להסביר מדוע לא נימצאו מסמכים נוספים כגון חוזה עבודה, יומני עבודה, תיק מטופל מהן ניתן היה ללמוד על עבודתה של התובעת.

...

מסקנתנו היא כי שאישה אחרת התחזתה לתובעת וקיבלה את השכר.

מאחר שההפרשות הן על שם התובעת, הכספים הצטברו מבלי שהתובעת ידעה על כך. סיכומו של דבר, בהליך זה בפנינו ראיות רבות אשר תומכות בטענת התובעת כי לא עבדה בחברת גבריאלי בתקופה שבמחלוקת ולפיכך דין התביעה להתקבל.

סוף דבר התביעה מתקבלת.