הסכם ניהול: בטלות למפרע או מעתה ואילך

לפני בית הדין עמדה טענה נוספת של תע"א, שלפיה גם אם החוזה בטל, הרי שלפי פסיקת בית המשפט העליון ובית דין זה, יש להחיל קביעה זו בתחולה פרוספקטיבית, קרי, מעתה ואילך.

בית הדין דחה טענה זו בהתבסס על בג"ץ 3514/07 מבטחים נ' פיורסט (ניתן ביום 13.5.2012; להלן - בג"ץ פיורסט) שם נקבע כי הנורמה בדבר עליונות תקנון קרן הפנסיה על הסכמים לבר-תקנוניים היא נורמה כללית, בעלת תחולה אחידה בזמן שאף הוחלה רטרואקטיבית בפסיקת בית דין זה. אשר לטענת ההתיישנות שהעלו תע"א וההסתדרות, קבע בית הדין כי יש להעמיד את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות על יום 31.12.2002, שבו הורה בית הדין האיזורי על ביטול ההסדר.

לסיום חלק זה נציין כי לא פסחה עינינו על האפשרות לפטור צד מהשבה כאמור בפסיקת בית המשפט העליון בעיניין זגורי (עמ' 781): "החוזה הבלתי חוקי הוא בטל, אך בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מחובת ההשבה או תשלום השווי; כמו כן בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, ובתנאים שימצא לנכון, לחייב צד בקיום חיובו, כולו או מקצתו, ובילבד שהצד האחר ביצע את חיובו שלו לפי החוזה". עם זאת, גם אנו כבית הדין האיזורי סבורים שלא קמה הצדקה לפטור שכזה, וכי בנסיבות העניין השבת הסכומים שנותרו בחשבון דמי הניהול תהיה הסעד הראוי.

...

מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי כי מבחינה מהותית חשבון דמי הניהול פעל כחשבון נאמנות שבו הוחזקו הכספים שייעודם היה לרווחת העובדים, ואשר כזכור נדרשה הסכמת שלושת הצדדים להסכם – תע"א, הסתדרות ומבטחים, על מנת לעשות שימוש בכספים.

לאור האמור טענת המערערים ביחס לסמכות בית הדין - נדחית.

סוף דבר הערעור נדחה.

מדברי הצדדים עולה כי נוהלו שני משאים ומתנים מקבילים: האחד בין "סער" לבין ב"כ המבקשים בעיניין הסכם פשרה, והשני בין "סער" להסתדרות הלאומית, כאשר שלושת הגורמים מעורבים ככל הנראה בשני המשאים ומתנים.

נקבע בו כי אכיפת הזכויות תיעשה מעתה ואילך, ולפיכך עובדים שזכויותיהם הופרו בעבר לא יהיו זכאים לסעד כתוצאה מההסכם הקבוצי.

כאמור, ההסכם הקבוצי ככלל הוא צופה פני עתיד ולא הובטח במסגרתו כל החזר רטרואקטיבי אלא כתוצאה מבדיקות מדגמיות עתידיות.

יתרה מכך, מטבע הדברים, מרגע שארגון העובדים קיבל על עצמו את אכיפת זכויות העובדים ובוטל מסלול התובענה הייצוגית, מסתיים תפקידם של המבקשים ובאי כוחם ואין להם, ככלל, תפקיד אופראטיבי באכיפת הזכויות.

...

סבורים אנו שסכומים אלה הולמים בנסיבות המקרה דנא.

כמו כן, הגענו לכלל מסקנה כי אין צורך לפעול לאיתור מבקש או ב"כ מייצג תחת המבקשים וב"כ. ודוק, סע' 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות המתייחס לבקשת הסתלקות המוגשת טרם אישור התובענה הייצוגית, מקנה לבית הדין שיקול דעת לבחון האם יש לפעול לאיתור מבקש או ב"כ מייצג תחת זה שהסתלק מהבקשה.

סוף דבר הגמול לכל אחד מהמבקשים יעמוד על סך של 5,000 ש"ח. שכ"ט ב"כ המבקשים יעמוד על 20,000 ש"ח לכל אחד.

שם לראשונה עולה הבקשה "תודיעו למרשתי ולאלתר כי הוראות ההסכם הקבוצי לסוגיהן חלות עליה במלואן וזאת מיום שהתקבלה לעבודה בשירותכם". דרישה זו לתשלום רטרואקטיבי עולה לראשונה במכתבו זה. סימוכין לכך שב"כ התובעת העלה זאת לראשונה בפנייתו, עולה מפנייתה של התובעת למנכ"ל במכתב מיום 21/08/14, שם היא מאשרת בסעיף 5 כי החל מחודש יוני 2013 היא מנהלת, הלכה למעשה, את היחידה המשפטית של מיפעל הפיס, זאת משך תקופה לא מבוטלת.

מכתבה זה מתייחס להעסקה מעתה ואילך לפי ההסכם הקבוצי ולא רטרואקטיבית, וזאת מאחר והיא מציינת בתחילה שיש כוונה למנותה לסגנית היועץ המשפטי, ובסוף "10. לאור כל האמור לעיל, אבקש להעסיק אותי במסגרת ההסכם הקבוצי החל על עובדי מיפעל הפיס ולא במסגרת הסכם אישי כפי שנעשה עד היום, וזאת כסגנית מנהל היחידה המשפטית. העסקה כאמור, במסגרת ההסכם הקבוצי, תביא גם לשפור תנאי שכרי ואף תחסוך את הצורך בבצוע פנייה ומו"מ מול הממונה על השכר במשרד האוצר."(דגש ש.ש.) במכתבה, המאוד מפורט, לא מציינת התובעת בקשה לשינוי רטרואקטיבי, אלא למינויה כסגנית וממועד זה בשכר לפי ההסכם הקבוצי, דהיינו זאת מעתה ואילך.

...

התביעה נגד הנתבעים 2,3 ו-4 נדחית.

תשלם התובעת שכר טרחת ב"כ הנתבעים 2-4 בסך 25,000 ₪ וכן הוצאות מר איתמר יער בסך 6,000 ₪.

התביעה נגד נתבעת 1 נדחית מכל וכל מכל הנימוקים שפורטו כולם ביחד וכל אחד לחוד.

קודם לכן, בהחלטה מיום 3.9.17, אשר גם עליה מלינים המבקשים, דחה הבורר את בקשת המבקשים "לקבוע כי עלות הייצוג המשפטי של הנתבעים מוטלת על החברה ולחייב את מנהל החברה לחתום על הסכם שכ"ט עם משרד עו"ד הררי ושות'". הבורר סבר כי טרם הוכרעה שאלת קיומו של חוב ושיעורו "לא ניתן לחייב את מנהל החברה לשלם מחשבון החברה שכ"ט עו"ד וכדו' אשר יגרום באופן ישיר לעיכוב פרעון החוב לתובע". המבקשים עותרים לביטולו של פסק הבוררות החלקי מהטעמים הבאים: הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים.

וכפי שנפסק ברע"א 8570/11 מנורה מבטחים נ' pacific attiude ltd: "לא זו אף זו, מקום בו בעל דין ידע על קשריו של הבורר אשר עלולים לבסס חשד סביר למשוא פנים וחרף זאת נתן הסכמתו למינויו של הבורר, לא יינתן לאותו בעל דין להסתמך על אותן עובדות לשם העברת הבורר מתפקידו... כלל זה מבוסס על דוקטורינת ההשתק, המבקשת למנוע מבעל דין לעשות שימוש במידע המצוי בידו כקרדום לחפור בו, רק כדי לשנות את תוצאת הבוררות בדיעבד. בעל דין אינו רשאי לשקוט על שמריו (ראו, למשל אוטולנגי ב בעמ' 1147-1148) כדי לעשות בדיעבד שימוש במידע המצוי ברשותו רק משום שהתוצאה אינה נושאת חן בעיניו, בחינת תכנית 'כבקשתך'. שיטה זו אינה יכולה לעמוד... משום כך לא אוכל לקבל את בקשתה שאחרת יצא בית המשפט כמסייע ביד מי שהחזיק קלפים קרוב לחזהו ושלף אותם ברגע המתאים, גם שיכול היה להציגה הרבה לפני כן מלכתחילה" (פסקה י"ד לפסק הדין.

חוק הבוררות מסמיך את בית המשפט "לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". משהשליטה בחברה הוקנתה למשיב, משהחברה תתנהל מעתה ואילך תחת פקוחו, יש לקוות כי תעלה על דרך המלך, תראה ברכה בעמלה ותהפוך לרווחית, באופן שיאפשר למשיב לגבות את חובו מתוך ריווחי החברה, כפי שהתכוונו הצדדים מלכתחילה, כעולה מהסכמי הלוואה.

...

ביום 12.9.17 אכן הגישו המבקשים מסמך נוסף המחזיק 5 עמודים לא כולל נספחים (נספח כ"א) בו נטען על ידם כי המשיב הוא שחייב להם סך של 1,362,099 ₪! כתשובה למסמך זה הגיש המשיב ביום 18.10.17 כתב "תשובה לתגובה לסיכום חובות מטעם מר ורהפטיג ובקשה למתן פסק בורר סופי בנוגע לגובה החוב", אליה צירף אישור מטעם רואה החשבון של החברה המאשר כי לפי מאזני החברה, חובה של החברה למשיב עומד נכון ליום 31.12.16 על סך 3,111,656 ₪; וכן הגיש אישור רואה חשבון של החברה לגבי היקף המשיכות וההפקדות של המשיב בחברה נכון ליום 2.10.17, אף מסמכים נוספים.

ולמרות כל האמור לעיל.

פסק הבוררת החלקי מיום יום כ"ו חשוון תשע"ח – מאושר בזאת, ותתווסף לו פסקה לפיה "הליכי המימוש של החוב הכספי נגד בכר באופן אישי יעוכבו עד למתן פסק בוררות סופי, שאז יתן דעתו כבוד הבורר, בין היתר, גם לדרכי מימוש החוב". המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות ההליך לפני בסך של 20,000 ₪.

בעקבות זאת הוא הבהיר לבנק שנמשך מהחשבון שיק ללא חתימתו וללא אישורו, ודרש ממנהל הבנק לבדוק בקפדנות את השיקים שיימשכו מהחשבון מעתה והלאה, וכך עשה הבנק.

בבית משפט קמא טען מנהל הבנק, מר משה רפד, כי תמוה בעיניו שמחד גיסא טוען המערער שחתימתו על השיק בסך 200,000 ₪ זויפה, ומאידך גיסא מחל המערער על הזיוף, ואישר את משיכת השיק על אף שהוצע לו ע"י הבנק לבטלו באופן רטרואקטיבי, ואילו רק 3 שנים מאוחר יותר פנה המערער לבנק בדרישה לקבלת מסמכים, והעלה טענת זיוף לגבי 134 שיקים.

בדחיית התביעה, הסתמך בית המשפט על מכלול הראיות, ובכלל זאת - אי קבלת חוות הדעת כמפורט לעיל; עדותו של עו"ד פנסו, שאומנם אכן העיד כי לא הוחזר אליו הסכם חתום, אולם מעדותו עולה כי תנאי הפירוד הוסכמו בין הצדדים, והוסכם שהמשיב יקבל סך של 200,000 ₪; ועדותו של מנהל הבנק ושל עובדת הסניף הגב' לוי המעלות תהיות מדוע המערער לא ביקש לבטל את השיק.

...

בנסיבות אלה, ומרגע שמדובר בקביעות עובדתיות ובהתרשמותו של בימ"ש קמא, ששמע את העדים ועיין בכל הראיות, אני סבורה שערכאת הערעור אינה אמורה להתערב במסקנותיו, ודין הערעור להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יועבר למשיבים, באמצעות בא כוחם, מתוך הפיקדון.