במקרה שלפנינו, כפי הנראה, לא נעשה קנין עם הבעל לתת תוקף להתחייבותו הנ"ל. אומנם ייתכן כי הסכם חתום תקף מדין קנין סיטומתא, אך למרות זאת, כפי האמור לעיל עולה, כי הדרך המקובלת והמרווחת בביאור תשובת הרשב"א היא, שדבריו נאמרו גם בנסיבות שבהן הקנס בר תוקף על פי ההלכה.
הצהרת הבעל שהגט ניתן מרצון חופשי
ועדיין יש מקום לעיין בנדון דידן, שהרי שני בעלי הדין עומדים בפנינו ומצהירים בפה מלא, כי הם מוותרים על סעיף זה, ומעולם לא חשבו להתגרש בגלל סעיף זה שנכתב בהסכם הממון עוד קודם לנישואין, האם יש עדיין מקום לחוש ולפסול את הגט כדין גט מעושה?
והינה, הפתחי תשובה (אבן העזר סימן קלד ס"ק טו) הביא בשם הרדב"ז:
עיין בתשובת הרדב"ז ח"ה סימן שני אלפים צ"ה שכתב דאפילו אם לא היו מכין אותו רק היה איום בלבד, בדבר שיש בידו לעשותו, נקרא אונס.
והינה בעל ה"תורת גיטין" בסימן קל"ד הציע הצעה שעל פיה אפשר להתיר קנס שקונס אדם על עצמו וזה לשונו:
אמנם נראה דבאופן זה יכולין לעשות, ומעשה ידיה שלה אף אם לא יגרשנה והוא ישאר על חיובים שלו ממזונות ושאר חיובים, וממילא יגרש, כיון שמונעת ממנו כל דבר והוא מחויב בכל החיובים, ואינו גט מעושה, רק כשתולה קנס בגט, מה שאין כן כאן שאין הקנס תלוי בגט כלל קניינים בהפשר על הגירושין שיקבל הבעל קניין סודר שמוחל כל החיובים שיש להאיש על אישתו מתשמיש.
ובהמשך ביאר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל את דברי ה"תורת גטין" כך:
ולכן צריך לומר דסובר התורת גיטין דרצון לגרש בשביל הצלת ממונו נמי הוא רצון, כיון דחזינן דהממון עדיף לו, ולא נחוש לומר דהוא מירמה לומר שמגרשה ברצונו והאמת הוא שלא נתרצה, משום שהאשה עדיפא לו, כיון דמצוי באינשי שהממון עדיף להו, ומה שבהתחילה היא בגירושין, הוא גט מעושה, הוא משום דסובר דכיון שאונס ממון נמי הוא אונס אמרינן נמי דכל מעשיו הוא רק מצד ציויה לא מצד רצון עצמו, ומעשה באונס לא נחשב למעשיו כלל, דהוא כמעשה קוף בעלמא כמו באונס מיתה.
בביאורו זה סובר בעל ה"אגרות משה" שהביאור בדברי ה"תורת גטין" הוא כך: אכן לפעמים אנשים מעדיפים את כספם יותר מאשר את נשותיהם, ואין בזה משום "גט מעושה", כי אכן רצונו של אדם להציל את ממונו הוא גם נובע מן העובדה שהממון עדיף לו מאשר אישתו, אך כאשר היא זו שהתחילה בהליך הגירושין ומתנה זאת בממון, והוא בעל כורחו נעתר לכך, בזה יש לומר שהגט מעושה, משום שלא הוכח שרצונו בממון עדיף על רצונו באישתו, אלא אפשר שהוא רוצה את אישתו, אך היא שהחליטה להפרד ומשיתה עליו קנס כספי והפסד ממון במידה ולא ייענה לדרישותיה, בזה ייחשב הגט ל"גט מעושה", אך במקרה והוא לא מעונין באישתו והוא זה שרוצה לגרשה אף שסיבת הגירושין היא שהממון חשוב לו, אך אין במקרה זה בעיה שממונו עדיף לו על פני אישתו, שהרי הוא לא מעונין בה, ועל זה התכוון בעל ה"תורת גטין" שמעשים בכל יום הוא שהאשה מצירה לבעלה והוא מחליט לגרשה ובכך להציל את ממונו, אף שאם לא הייתה מציקה לו, ובנסיבות אחרות, אפשר והיה נלחם להמשיך לחיות עימה, אך במצב הנתון כעת שהוא בשלל שיקוליו אכן לא מעונין באשה והיא לא עדיפה לו מהממון אין כאן "גט מעושה".
בשו"ת "בית אפרים" אבן העזר תנינא, סימן ע"ד, ביאר את דברי ה"תורת גטין" ותורף דבריו הוא: פעמים שהריב בין בעל לאישתו הוא בנושא כספי, הוא זה שעומד חוצץ ביניהם ובשל כך נוצר פירוד שבסופו של דבר מביא לגירושין, אלו דברים שמצויים בכל יום – כדברי בעל ה"תורת גטין", אין בכך כל פסול ואין כאן גדר של "גט מעושה", כי הבעיות הכספיות לא הן שהכריחו אותו לגרש כנגד רצונו את אישתו, אלא נושא הריב של בני הזוג שהיו כאמור בשל העניינים הכספיים שבעטים הם נפרדים, ולפיכך אין כאן כל בעיה, וזה לשונו:
ודרך העולם כשאירע להם עסק ביש כזה עושין כל טצדקי להורידה אל עמק המשפט להוציא את שלו, לא לבא בתחבולות כאלה לגרש אותו ולקחת שלו מידה, ואחר כך לערער על הגט בטענת אונס, והדבר ברור שכל עין רואה שהוא נותן גט אף ברצון, אף מי שנפשו יודעת שהיא חטפה ממנו ממונו, אינו שם על לב שזה עושה מעשה רמאות בגירושין אילו כדי להוציא שלו ואחר כך יצעק בבית דין שהיה אנוס על הגט, שהרי לא גילה דעתו, גם לא עשה פלילות עימה וכו' ומשרים ישפטו בני אדם שלפי שמכוערים הדברים שעשתה לו, מאוסה היא בעיניו, ואינו רוצה לטרוח עימה בדינא ודיינא כי קלה בעינו להוציאה, והגט שנותן לה הוא מרצונו הטוב ואין כאן בית מיחוש.
...
יוצא אפוא שהסכום 500 ל"י לחודש שחייב עצמו הבעל במקרה שיתחרט, הוא בתור סנקציה וקנס שהטיל הבעל על עצמו, אם לא ימלא אחרי תנאי ההסכם.
כאמור לעיל - הרמ"א בסימן קל"ד סעיף ד', הביא מחלוקת העוסקת במי שרוצה להבטיח לאישה, שאם היא תרצה - הוא יגרש אותה, ולצורך כך נשבע שיגרש את אשתו, או קנס את עצמו בסכום מסוים אם לא יגרש את אשתו, ובסופו של דבר בגלל השבועה או הקנס הוא אכן מגרש – אם הגט כשר או פסול.
בביאורו זה סובר בעל ה"אגרות משה" שהביאור בדברי ה"תורת גטין" הוא כך: אכן לפעמים אנשים מעדיפים את כספם יותר מאשר את נשותיהם, ואין בזה משום "גט מעושה", כי אכן רצונו של אדם להציל את ממונו הוא גם נובע מן העובדה שהממון עדיף לו מאשר אשתו, אך כאשר היא זו שהתחילה בהליך הגירושין ומתנה זאת בממון, והוא בעל כורחו נעתר לכך, בזה יש לומר שהגט מעושה, משום שלא הוכח שרצונו בממון עדיף על רצונו באשתו, אלא אפשר שהוא רוצה את אשתו, אך היא שהחליטה להיפרד ומשיתה עליו קנס כספי והפסד ממון במידה ולא ייענה לדרישותיה, בזה ייחשב הגט ל"גט מעושה", אך במקרה והוא לא מעונין באשתו והוא זה שרוצה לגרשה אף שסיבת הגירושין היא שהממון חשוב לו, אך אין במקרה זה בעיה שממונו עדיף לו על פני אשתו, שהרי הוא לא מעונין בה, ועל זה התכוון בעל ה"תורת גטין" שמעשים בכל יום הוא שהאישה מצירה לבעלה והוא מחליט לגרשה ובכך להציל את ממונו, אף שאם לא הייתה מציקה לו, ובנסיבות אחרות, אפשר והיה נלחם להמשיך לחיות עמה, אך במצב הנתון כעת שהוא בשלל שיקוליו אכן לא מעונין באישה והיא לא עדיפה לו מהממון אין כאן "גט מעושה".
בשו"ת "בית אפרים" אבן העזר תנינא, סימן ע"ד, ביאר את דברי ה"תורת גטין" ותורף דבריו הוא: פעמים שהריב בין בעל לאשתו הוא בנושא כספי, הוא זה שעומד חוצץ ביניהם ובשל כך נוצר פירוד שבסופו של דבר מביא לגירושין, אלו דברים שמצויים בכל יום – כדברי בעל ה"תורת גטין", אין בכך כל פסול ואין כאן גדר של "גט מעושה", כי הבעיות הכספיות לא הן שהכריחו אותו לגרש כנגד רצונו את אשתו, אלא נושא הריב של בני הזוג שהיו כאמור בשל העניינים הכספיים שבעטים הם נפרדים, ולפיכך אין כאן כל בעיה, וזה לשונו:
ודרך העולם כשאירע להם עסק ביש כזה עושין כל טצדקי להורידה אל עמק המשפט להוציא את שלו, לא לבא בתחבולות כאלה לגרש אותו ולקחת שלו מידה, ואחר כך לערער על הגט בטענת אונס, והדבר ברור שכל עין רואה שהוא נותן גט אף ברצון, אף מי שנפשו יודעת שהיא חטפה ממנו ממונו, אינו שם על לב שזה עושה מעשה רמאות בגירושין אילו כדי להוציא שלו ואחר כך יצעק בבית דין שהיה אנוס על הגט, שהרי לא גילה דעתו, גם לא עשה פלילות עמה וכו' ומשרים ישפטו בני אדם שלפי שמכוערים הדברים שעשתה לו, מאוסה היא בעיניו, ואינו רוצה לטרוח עמה בדינא ודיינא כי קלה בעינו להוציאה, והגט שנותן לה הוא מרצונו הטוב ואין כאן בית מיחוש.
