הסכם מכירת ציוד וחומרי גלם בין חברה למנהל שלה

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים: אין חולק, כי השיקים נימסרו לתובע על ידי הנתבע במסגרת עסקה מיום 11.4.2011 למכירת ציוד וחומר גלם, ובהתאם לכך הצדדים חתמו על הסכם מכר שמפרט את תנאי העסקה, תנאי התשלום והתרופות בגין הפרת ההסכם (להלן: "ההסכם").

לטענת הנתבע בעקבות אי הנפקת חשבונית מס נגרמו לו נזקים והפסדים המתבטאים בכך שלא יכול היה להזדכות במע"מ ובמס הכנסה בגין פחת על העסקה הנ"ל. בהקשר זה הסביר הנתבע, כי באותם מועדים הוא היה בעל עסק מורשה והבעלים של חברת רמה"ג כוח אדם ניקיון ושמירה בע"מ, ובמקביל פעל להקמת חברה חדשה שאמורה הייתה לעסוק בציוד ובחומר הגלם נשוא ההסכם בשם "א.ר.ז. פסלסט בע"מ" (להלן: "החברה שבהקמה").

למען הסר ספק אוסיף, כי הנתבע לא הוכיח מהי זיקתו המשפטית לחברה שבהקמה, וממילא לא הוכיח כי הנו מנהל או בעל מניות בה. לפיכך, לא ברור על סמך מה נטל הנתבע לעצמו את הזכות לתבוע הפסד כלשהוא שניגרם לחברה שבהקמה ולא לו, אף שזו הנה אישיות נפרדת לחלוטין.

...

על כל האמור לעיל אוסיף, כי הנתבע ממילא לא טרח להוכיח את היסודות הדרושים לשם הוכחת אופן חישוב הפחת שהוא טוען לו בגין מס הכנסה.

לסיום, אני דוחה את טענות הקיזוז של הנתבע.

אחרית דבר: אני מקבלת את התביעה ודוחה את ההתנגדות.

לפיכך כרתו הצדדים ביום 19.11.10, בפני עורך דין, הסכם מכר מיפעל (ציוד ומוניטין) בין התובע לחברה (להלן: ההסכם), שאלה תנאיו המרכזיים והרלוונטיים לתביעה: החברה (הקונה) רוכשת מהתובע (המוכר) את כל הזכויות במפעל, כאשר הוצהר כי הקונה ראתה ובדקה את המכונות והציוד, וידוע לה כי אינן חדישות ואורך חייהן לא ידוע.

משלא שולמה יתרת הסכום, 85,000$ עד חודש ינואר 2014, פנה התובע אל הנתבע בכתב באמצעות ב"כ בדרישה לתשלום יתרת התמורה המוסכמת, בצרוף סך של 40,000 ש"ח שהוא לטענתו מחיר עלותם של חומרי גלם של המפעל, שנצרכו ע"י החברה.

יתר על כן, הנתבע הנו איש עסקים מנוסה המנהל מפעלים בעלי מחזורי מכירות של מליוני שקלים, ואין זה סביר כי אילו היה מנסה למסור לתובע מכתב הודעה על ביטול ההסכם ביום 10.11.11 כטענתו, והאחרון היה מסרב לקבלו, היה יושב בחיבוק ידיים ולא דואג לתעד את המהלך בנוכחות עדים, או פשוט מכל, שולח מכתב בדואר רשום לנתבע ובו הודעה על שימוש בזכות החרטה ובטול ההסכם, עם דרישה להחזרת המכונות והציוד למקום אליו יורה התובע להעבירם.

...

לעניין הטענה למצגי שווא מצד התובע בעת כריתת ההסכם, אני דוחה את הטענה, מאחר שהוכח כי הנתבע היה מצוי היטב בשוק האלומיניום, החברה עצמה היתה קונה שרכשה מוצרים ממפעל התובע וידעה את מחיריהם ומחירי השוק, ואף נעשה על ידי הנתבעים חקר שוק עצמאי בסיוע יועץ כלכלי שבדק את כדאיות העיסקה.

שוכנעתי, כי התובע לא מסר כל מידע כוזב, מטעה או חלקי לנתבעים, וכי ככל שחל שינוי במחירי השוק, לפני או לאחר ביצוע העיסקה, עקב יבוא זול ממזרח אסיה, לא היה המידע על כך בידי התובע בלבד, אלא בידי כל העוסקים בענף, לרבות הנתבעים.

לפיכך אני מקבלת את התביעה בעיקרה, וקובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע את הסכום של 85,000$ כערכם בשקלים ביום 1.1.14, בצירוף מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל.

כתב התביעה בכתב התביעה תוארה גרסה עובדתית כדלקמן: בין התובעת, שהנה חברה העוסקת בעיבוד מתכות, לבין הנתבע מס' 2 (לעיל ולהלן: הנתבע) נכרת ביום 1.1.2005 הסכם שכירות, על-פיו השכיר הנתבע לתובעת נכס המשתרע על שתי קומות בבניין ברחוב התעשיה בנשר (להלן: המושכר), לתקופה של 36 חודשים עם אופציה להארכה.

בכתב התביעה נתבעו ארבעת הסעדים הבאים: (1) סעד כספי של 307,000 ₪, שהנו ערכו הנומינלי של הציוד שהנתבעים מנעו מהתובעת להוציא מהמושכר - על-פי עילת עילה נזיקית של גזל (עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); (2) סעד כספי של 50,000 ₪, בגין פגיעה בשמה הטוב של התובעת בעיני לקוחותיה, עקב אי-אספקת אויר דחוס וסיכול הדגמת המוצר כאמור; (3) סעד כספי של 150,000 ₪, בגין טרפוד מכירת אחד ממוצרי התובעת ללקוחותיה; (4) סעד של צו עשה - החזרת מיסמכי הנהלת החשבונות של התובעת המצויים ברשות הנתבעים.

בוריס אייזנר, מנהל התובעת, כתב בתצהירו כי בשלושת השבועות האחרונים של שנת 2010 מנעו הנתבעים מהתובעת להוציא מהמושכר ציוד, חומרי גלם ומסמכי הנהלת חשבונות, וכי רק בשנת 2011 איפשר הנתבע להוציא מקצת מהציוד, על-פי צו של ההוצאה לפועל שהוצג בפניו.

...

התוצאה לאור האמור בפסקאות 10 ו-16 לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה.

הנני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 1.9.2011 ועד לתשלום המלא בפועל; (2) שליש אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך דין בסך 8,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייב את הנתבע מס' 2 להחזיר לידי התובעת, באמצעות בא-כוחה, את ספרי הנהלת החשבונות שלה אשר בידי הנתבעים, וזאת תוך 60 יום מהיום.

הנתבעים, שהם החברה ובעלי המניות האחרים בה, הגישו כתב תביעה שכנגד, שבו הם עתרו – על יסוד התשתית העובדתית שנטענה בכתב ההגנה והועתקה לכתב התביעה שכנגד – לסעד הצהרתי שהסכם המייסדים שנחתם ביום 19.8.09 בין התובע לנתבעים 2 ו-3 ("הסכם המייסדים") בטל בשל הטעה, וסעד הצהרתי נוסף שלפיו הסכם מכר שנעשה ביום 20.9.09 בין התובע לבין אחד, איבראהים עבד אלנבי ("אלנבי"), הוא הסכם למראית עין שנכרת למטרת תרמית ולכן הוא בטל.

באותו כתב התביעה שכנגד טענה החברה שמי שקבל את חומרי הגלם היה התובע ולא החברה, ובין השאר נטען גם שהתובע עשה יד אחת עם התובעת שם ומנהלה על מנת להונות את החברה.

לתיק בית המשפט הוגש אמנם תצהיר מיום 19.5.13 של אחד, ע' בוחבוט, המתאר עסקה של מסירת טרקטורון בשווי 17,000 ₪ לתובע, ונטען שסכום התמורה שולם על ידי גאנם, אולם בוחבוט לא התייצב לעדות ולא נחקר על תוכן תצהירו, וממילא לא ניתן לייחס משקל לנאמר בו. טענותיה העיקריות של החברה הן כי בנגוד לטענותיו, התובע לא הוכיח שהוא רכש את הציוד ומכונות האפייה כמפורט בהסכם אלנבי.

...

הנתבעים טענו כי התובע התחייב בפניהם להשלים את ההון ההתחלתי הדרוש להשקעה בעסק המאפייה, אלא שבסופו של דבר הסתבר שהוא הוליך אותם שולל ונטל לעצמו את הכספים שהעבירו לו הנתבעים.

אכן, התובע צודק כשהוא טוען שעל פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 46726-11-13) והערעור נדחה, אולם אם התכוון התובע לראות בפסק הדין בהליך האחר משום מעשה בית דין החוסם את התביעה הנוכחית, מסופקתני אם הטענה מבוססת די הצורך.

כאמור, בפסק הדין בהליך הקודם נדחתה תביעת החברה, תוך שבית המשפט קובע: "לא התרשמתי מטענת הנתבעת (החברה, א"ק) כי מדובר בתביעת מרמה שבה עשו התובעת והנתבע 3 (התובע והנתבע שכנגד כאן, א"ק) יד אחת כדי להוציא ממנה כספים ואני דוחה את התביעה שכנגד בתיק זה" (עמ' 3 לפסק הדין).

בדברים אלה אין כל ממצא שניתן להשתית עליו השתק מכוח מעשה בית דין, ואין מנוס מדחיית טענת התובע בעניין זה. סיכומו של דבר, החברה לא הוכיחה את טענותיה כלפי התובע, והתוצאה היא שיש לדחות את התביעה שכנגד על כל חלקיה.

על כל אלה יש להוסיף כי לאחר הגשת התביעה מושא התיק דנן, הנתבעים מכרו את הציוד, המכונות וחומרי הגלם שהיו במפעל לצד שלישי ובגין כך גבו סכום לא מבוטל של מעל לשניים וחצי מיליון ₪ (ראו עדות שפונדר בעמ' 79 לפרוטוקול הדיון מיום 03/02/2019, שור' 20-18 ועדות ציון לגבי יתרת התמורה בעמ' 90, שור' 3-1), אולם הם לא הותירו מאומה בקופת הנתבעת מס' 4 לצורך כסוי הסכום שאפשר וייפסק בהליך זה לטובת התובעות.

מחומר הראיות עולה כי ביום 01/06/2017 נחתם הסכם שכירות בין חברת אספלט אלפא לבין הנתבעת 4 (בערבות אישית של הנתבעים 3-1), ולפיו השכירה הראשונה חלק מהנכס לתובעות (סעיף 4 להסכם השכירות – צורף כנספח מס' 22 לתצהירו של ציון) כמחסן לצורך איחסון הסחורות והציוד שהיו במפעל (סעיף 5 להסכם השכירות), וזאת תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של- 40,000 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 9 להסכם השכירות).

כפי שעולה מחומר הראיות, ביום 27/03/2017 נחתם הסכם מכר בין התובעות לבין חברת אספלט אלפא, לפיו מכרו התובעות זכויותיהן בנכס לחברת אספלט אלפא (נספח מס' 21 לתצהירו של ציון).

התובעות טענו כי עובר למכירת הנכס לחברת אספלט אלפא, הן ניהלו משא ומתן עם חברה אחרת בשם דולפין אחזקות, שמקום מושבה בבודפשט, במסגרתו הסכימה חברת דולפין לרכוש את הנכס תמורת סך של- 13 מיליון ₪ בתוספת מע"מ, אך בשל קשיים בהעברת הכספים לישראל, לא יצא ההסכם אל הפועל (סעיפים 59-57 לתצהיר עדותו הראשית של נבט וכן סעיף 70 לסיכומי התובעות).

...

סיכום התוצאה אשר על כן, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות את הסך של- 800,129 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מאמצע התקופה בגינה נצבר החוב, ה- 15/01/2017, ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות הוצאות משפט בסכום כולל של- 30,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 60,000 ₪ (כולל מע"מ).

אני מורה על דחיית התביעה שכנגד ומחייב את התובעת שכנגד (הנתבעת מס' 4) בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו בסכום כולל של- 20,000 ₪.