הסכם למרות זכרון דברים קודם

וראו גם ע"א 144/89 מדינת ישראל נ' פמר חברה לבניין ולעבודות ציבוריות בע"מ, [פורסם במאגרים] (4/2/92): "זכרון-דברים מוכר כמושג משפטי מקובל בדיני חוזים, שיכולות להיות לו שתי משמעויות שונות, הכול על-פי מה שעולה ומשתמע מתוכו. א. יכול שזכרון-הדברים ישקף שלב ביניים במשא ומתן לקראת גיבוש חוזה, זאת ותו לא. במקרה כזה יידרשו עדיין משא ומתן מאוחר יותר בין הצדדים להתקשרות והסכמה על פרטי העיסקה, ברוח הדברים העקרוניים שבזכרון הדברים, ורק משיגיעו הצדדים לכלל גמירת הדעת המלאה באשר לתנאים אלה, יתגבש חוזה מחייב. ב. יכול שזכרון-דברים יוכתר אמנם במינוח זה, אולם, הלכה למעשה, מגובש בתוכו הסכם מלא ומחייב בין הצדדים, שמצריך רק עריכה פורמלית במסמך שייחתם בעתיד. אפשרות זו מתקיימת, כאשר זכרון הדברים הוא מפורט וכולל בתוכו הסכמה על התנאים הבסיסיים של העיסקה.מהי המשמעות החלה על זכרון-דברים במקרה נתון: האם המשמעות האחת או המשמעות האחרת? על כך ישיב בית המשפט על-פי שני מבחנים מצטברים: האחד - מה משתמע מתוכנו של זכרון הדברים? האם הפרטים המהותיים והחיוניים לעיסקה כלולים בו? האם הוא ברור מספיק בעקרי הדברים עד שאת החסר ניתן להשלים מכוח הוראות שונות שבדין? השני - כמשלים את הראשון - מה משתמע מהמשא ומתן שקדם לגיבוש זכרון הדברים ומהביטוי שניתן מעשית לאותו משא ומתן בזכרון הדברים? על-פי שני אלה ניתן לפרש את המסמך שגובש ולעמוד על תכליתו (ראה לעניין זה ע"א 158/77 [1], ובפרט בעמ' 286-288". עניין פרשנות הסכם נדון לאחרונה בפסק דין מקיף, ראו ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019) [פורסם במאגרים], וכך נאמר בסעיף 11 לפסק הדין: "בכל הקשור לעינייני פרשנות והשלמת החסר, מקרה זה נשלט על ידי הילכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)), אשר קבעה כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להשקל ביחד ולא לחוד (הילכת אפרופים, בפיסקה 17 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ברק (כתוארו אז)). כמו כן קבעה הילכת אפרופים, כי באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי היתחקות אחר כוונות הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: באופן שמשלב את לשון החוזה והמטרה אשר משתמעת ממנה עם חובות הגינות ותום-לב החלות על הצדדים (שם, בעמוד 302). הכלל הראשון נותן בכורה לעובדות אמפיריות. בפועלו לפי כלל זה, בית המשפט נידרש לענות על השאלה "מהן ההתחייבויות שבעלי החוזה נטלו על עצמם – זה כלפי זה – כעניין שבעובדה?" הכלל השני בא להשלים את העובדות החסרות באמצעות נורמות היתנהגות המשתייכות למארג הערכים החברתיים.

למרות הראיות שהוצגו והעדויות שנשמעו, התובע, הן בסיכומיו והן בסיכומי התגובה מטעמו (שהוגשו באיחור, באישור בימ"ש), ממשיך להעלות טענות בנוגע לגירסאות שונות מצב הנתבע וטוען כי גירסתו בלתי אמינה – כל זאת שמצאתי את גרסת הנתבע מישתלבת היטב במארג הראיות והגיונם של דברים, ואילו גרסת התובע מופרכת; כך העלה התובע בסיכומי התגובה שלו טענות בשמו של סער – טענות המהוות משום הרחבת חזית ; כך המשיך התובע וטען להפרת ההסכם מצדו של הנתבע – כל זאת כשהוא עצמו לא עמד בחלקו בהסכם.

...

הגעתי לכלל מסקנה שהאמור בנ/31 מתאר נכונה הן את המצב העובדתי והן את המצב המשפטי.

סוף דבר מכל הטעמים הללו, לא כל שכן משקלם המצטבר, התביעה נדחית.

כשלקחתי בחשבון התנהלות זו; את משך זמן ההליך; את הסכום הגבוה של התביעה (עשרה מיליון ₪), קובעת אני כי בנוסף להוצאות ישלם התובע לנתבעים שכר טרחה בסך של 150,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

סעיף 11.2 להסכם נ/1 הוא סעיף סטנדרטי בהסכמים מסוג זה ומבטא את ההסכמות שהיו בין הצדדים, בשעה שהם חתמו על ההסכם, אך אף שסעיף זה קובע שלא יהיה תוקף לכל הצהרה, הסכמה או מצג שניתנו לפני החתימה עליו, אין הוא מציין שהוא מבטל "הסכם" קודם, ובודאי שאינו מבטל במפורש את זכרון הדברים הראשון.

באשר לתגובתו להפרה, מר גיטמן הודה כי למרות שלטענתו הייתה הפרה של ההסכם היות שלא שולם לו הסך של 1 מיליון ₪ חמישה ימים לאחר חתימת הסכם המכר, ולכן לא ניתן להמשיך בבצוע החוזה, הוא לא דרש זאת בכתב ממר כראם (עמ' 77 לתמליל מיום 14.6.21, שורות 22-29).

...

אני מורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיהם של בני הזוג גיטמן בדירה לטובת בני הזוג כראם.

אני דוחה את התביעה שכנגד.

נוכח התוצאה החלקית של התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד, על פי תקנה 153 ועל פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ, בהתחשב בתביעות ובתוצאות, אני מחייב את הנתבעים והתובעים שכנגד לשלם לתובעים והנתבעים שכנגד הוצאות משפט, כולל אגרה ושכ"ט עו"ד, בסך 70,200 ₪.

למרות שאייזנברג ידע על הסכם הברטר לכל המאוחר בחודש פברואר 2019, הוא לא עשה דבר עם המידע ולא פעל למניעת המכירה.

שנית, בסעיף א' תחת הכותרת "שונות", צוין במפורש כי "הסכם זה ממצה את מלוא ההסכמות בין הצדדים, ומבטל כל הסכם, הסכמה, זיכרון דברים, מצג קודם או התחייבות אחרת". בהסכם אין כל אזכור לעניין ההבטחה הנטענת להעסקתה של הנתבעת בשיווק המשרדים ולפיכך, לא ניתן לקשור בין אותה הבטחה נטענת לבין ההסכם.

...

טענת הנתבעת כי לא ידעה על קיומו של צו העיקול דינה להידחות, שכן הנתבעת הייתה צד להליכים בהם ניתן צו העיקול.

בכל הנוגע לשינוי הסכם הברטר, אני סבורה כי אין בהצעותיה המאוחרות של הנתבעת כדי לשנות את תניות ההסכם המפורשות.

על כן, אני מורה לנתבעת להשיב לתובע את הכספים שקיבלה מכוח ההסכם וזאת בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק ריבית והצמדה") מיום ביטול ההסכם (והשוו ת"א (מחוזי מרכז) 42847-01-16 ביטון נ' קובלסקי, פס' 117 – 119 (17.3.2019)).

על כן, ובהיעדר אינדיקציה טובה יותר, אני קובעת כי יום זה הוא יום ביטול העסקה.

לטענת יורן, היא זכאית לתבוע את הפצוי המוסכם בגין האיחור הניכר במועד סיום העבודות, למרות המועד המוארך בהסכם ההיתחייבות: בפרויקט הג'ירף האיחור הוא של כ-249 ימים ובפרויקט הלייט האוס איחור של כ-150 ימים.

לטענת אורן (בסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן), ההסכם נחתם "לצורך סיום המחלוקות בין הצדדים". כך נכתב גם בהסכם מיום 1.6.2016 לו הוא טוען: "הסכם זה ממצה את מלוא ההסכמות בין הצדדים, ומבטל כל הסכם, הסכמה, זכרון דברים, מצג קודם או התחייבות אחרת לפני הסכם זה" (סעיף 14(א) להסכם מיום 1.6.2016).

...

סבורני, כי יורן לא עמדה בנטל להוכיח את הליקויים שנטענו על-ידה.

נוכח מסקנתי שיורן לא הוכיחה את הנזקים הנטענים ברכיבים השונים, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות.

ה – סוף דבר נוכח כל המפורט לעיל, אני מורה הן על דחיית תביעתו של מר אורן הלוי והן על דחיית התביעה שכנגד שהגישה חברת יורן.

וכך נאמר בזכרון הדברים: "... הוסכם בין הצדדים שאמיתי יוני ינהל את בית המלון ברח' אגריפס 15 אשר בבעלותו של יוסף זרקא. התחלת עבודתו של מר אמיתי יוני תהיה ב-16/8/11 והוסכם על משכורת התחלתית של 8,000 ₪ ברוטו לא כולל מע"מ לחודש. במסגרת עבודתו של אמיתי יוני יהיה אחראי על הנושאים אשר מופיעים בנספח נוסף להסכם זה. הצדדים מתחייבים לחתום על הסכם עבודה אצל עו"ד לפי תנאי הסכם חתום זה". יצויין כי למרות הרשום בזכרון דברים זה, כאילו מדובר בשכר ברוטו, מוסכם גם על מר זרקא (כפי שעולה גם בסיכומים מטעמו) כי דובר על שכר התחלתי של 8,000 ₪ נטו ולא ברוטו.

ביום 19/2/21 שלח ב"כ אמיתי למר זרקא מכתב תשובה על פיו: "מרשי קיבל ממך זימון ל'שימוע' לפני הפסקת עבודה. מרשי מבקש להודיעך כי אין לו כל כוונה להתייצב לזימון זה מחמת שנוכח שהתנהלותך קודם לשימוע והזימון לשימוע עצמו עולה בודאות שזימון זה אינו אלא פיקציה ומראית עין...

...

כך גם לחיובים לבית הדירות בת"א בשם "הרברט סמואל", בסך של 54,000 ₪ כפי שפורט לעיל ושלטעמנו יש מקום לקזז סכום זה מחובות החברה למר זרקא.

אעפ"כ, משברור כי סכומים אלו הוצאו מחשבון הנתבעת על ידי מר אמיתי כמנהל – מצאנו כי יש מקום לקזז סכומים אלו מהתביעה.

סוף דבר: מר אמיתי זכאי להפרשי שכר וזכויות סוציאליות (בנטו) כדלקמן: סך של 233,867 ₪ כהפרשי שכר 76,092 ₪ ₪ בגין קרן השתלמות 16,885 ₪ בגין דמי הבראה 20,545 ₪ פדיון חופשה סך של 75,000 ₪ כפיצויי פיטורין סך של 2,500 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.