הסכם להשאלת ציוד והספקת גז לשימוש תעשייתי

הנתבעת 1 הנה חברה העוסקת בשיווק, אספקה ומסירת גז לצרכים ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים (להלן: "פזגז") הנתבעות 2 ו-5 הן חברות בת שלה אשר משמשות כמו הנתבעות 3 ו-4 כסוכנויות שלה באיזור השרון.

כמו כן לא הופרכה הטענה ע"י הנתבעות או עדים מטעמן כי אכן נכרת ההסכם עם דיירי הבנין הנ"ל. ביהמ"ש בהליך הנ"ל לא פסל את ההסכם בין התובעת לדיירים כי אם נידרש לנפקויות סעיף הפצוי בו (סעיף 12 להסכם עם הדיירים), וקבע כי הסעיף אמנם חוקי בשמשו כסעיף פיצוי מוסכם, אלא שמתוקף סמכות ביהמ"ש עפ"י סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות) נקבע כי סכום הפצוי אינו סביר נוכח הנסיבות ולמעשה מדובר בסעיף דראקוני שנועד להרתיע ולקבל הצעות נאותות יותר לאספקת גז. למקרא נכון של הכרעת ביהמ"ש ניתן לומר כי דחיית התביעה לא העידה על פגימה בתוקפו של ההסכם בכתב בין התובעת לדיירים.

אנו מבקשים כי חברת פזגז 1993 בע"מ תספק לנו ציוד מטעמה המושאל לנו.

לאור כל המקובץ לעיל, אסכם כי הנתבעות נקטו במקרים שהוכחו לעיל בפעולות שיכנוע ושידול כלפי הצרכנים במטרה להביא לביטול חוזי ההיתקשרות עם התובעת, וזאת בתוך התקופה של 15 הימים במהלכם היה עליהן לפרק את הציוד ששייך להן ולאפשר לתובעת להתחיל באספקת גז לצרכנים.

...

אמנם לא קיבלתי את התביעה לגבי חלק מהבתים הנ"ל, אולם יש בסיס לטענת ב"כ הנתבעות כי לא ניתן להעלות טענת השתק פלוגתא מכוח מעשה בי"ד לעניין שיעור הנזק על בסיס עובדתי, כאשר יתכן שהנסיבות בתיק זה והיו מובילות למסקנה שונה מהקביעה בהליך הקודם ולו בעניין שיעור סכום ההכנסה של לקוח.

אני מקבלת את טענת הנתבעות כי התובעת עשתה מאמץ דל ביותר להוכחת אובדן הכנסה מכח חוזה המכר שהוצג.

הואיל ועסקינן בתקופה מקבילה לזו שנקבעה בהליך הקודם, בהתחשב בנתוני תיק זה, בחלוף הזמן הארוך שחלף מאז המקרים ובתקופת השימוש הנצפית ולא הוכחה כלל אחרת למרות הנטען, יש לקבוע כי לכל היותר שיעור הנזק הסביר מגיע לכדי 109 ₪ כאמור לתקופה של 5 שנים מאז ההפרה או עד ליום 1.1.08, הקצר מביניהן וכפי המפורט בטבלה שערכה התובעת: כתובת עיר תאריך הפרה מס' צרכנים תום 5 שנים תקופה עד 1.1.08 לאתר 1 פיארברג 5 כפר סבא 1.4.05 18 2.75 5,395 ₪ 2 מעוז אביב תל אביב 27.9.05 537 2.26 132,284 ₪ 3 הר סיני 28 רעננה 1.5.03 16 4.67 8,144 ₪ 4 שמאי 4 הרצליה 29.7.03 16 4.42 7,708 ₪ 5 טבנקין 19 הרצליה 23.11.03 10 4.11 4,480 ₪ 6 אחד העם 19 רעננה 21.12.03 7 4.03 3,075 ₪ 7 הס 16 הרצליה 30.1.06 8 1.92 1,674 ₪ 8 זלמן שניאור 36 נתניה 20.7.04 28 3.45 10,529 ₪ לסיכום לאור האמור אני מחייבת את הנתבעות 1-5 לשלם לתובעת סך של 173,289 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בדף ההזמנה צוין מהו הציוד שבמערכת אשר סופרגז סיפקה לחברה בהשאלה, מהו שיעורו של הפיקדון שהחברה נתחייבה להפקידו במסגרת העיסקה, ומהם חיובי המס בגין הזמנה זו. המסמך בכללו, שנחתם על-ידי הצדדים, נראה על פניו כחוזה סטנדרטי שתנאיו שיגרתיים ומקובלים, אל נכון, בהתקשרויות שבין סופרגז לצרכניה.

הווה אומר, לכאורה, שרק מי שרכש גז ועל-פי תנאי ההיתקשרות הפקיד פקדון ייחשב ל"צרכן" מבחינת החוק, שהרי "צרכן" הוא זה שיכול להשתחרר מהחוזה, ומהחוזה יוכל להשתחרר מי שהפקיד פקדון, ומתמלאים תנאי החוזה לעניין זה. באין פקדון באותה התקשרות, כי אז אין לנו עניין עם צרכן, מבחינת חוק ההסדרים הנ"ל. טוען בא-כוחה המלומד של סופרגז, שהמשתמש בגז לצריכה תעשייתית אינו יכול להיכלל בגדר ההסדרים שבסעיף 17, כיוון שמשתמש כזה אינו נידרש בתשלום פקדון על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (חובת הפקדת פקדון), והחובה היא מכוח צווים אישיים, וראה לעניין זה עמ"ה (ת"א) 392/82 בעמ' 145.

אשר-על-כן נכון הוא לקבוע, כי חוזים שנעשו עד ליום 1.8.89 יכול צרכן הגז להביא לסיומם מכוח סעיף 17 ובתנאים הקבועים בו. כפי שתואר לעיל בפרק העובדות, נערך חוזה בין סופרגז לחברה ביום 1.3.89, אולם נערך מיסמך נוסף ביום 10.9.89, שבו צוין הציוד המושאל ופורטו יתר תנאי ההיתקשרות.

...

הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופט א' וינוגרד, דן בבקשה, שמע את בעלי הדין, טענותיהם והשגותיהם, והגיע לכלל מסקנה, שאין להעתר לבקשה וליתן צו-מניעה כמבוקש.

השופט המלומד בדרגה הראשונה אכן עשה הבחנה כזו ולפיכך הגיע לכלל המסקנה, כי לענייננו צרכן הוא כל מי שרוכש גז לצריכה עצמית, בין אם המדובר בשימוש ביתי ובין אם מדובר בשימוש תעשייתי.

המונח "צרכן" מצוי בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, והוא מוגדר כך, בסעיף 1: "'צרכן'-מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפתי". הווה אומר, כך טענת בא-כוח סופרגז, שעל-פי ההרמוניה הנדרשת בחקיקה יש ליתן להגדרת "צרכן" בחוק ההסדרים דנן פירוש המתיישב עם הגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן הנ"ל. אם כך ייעשה, כי אז המסקנה היא, שבאומרנו בסעיף 14 "המשתמש לצריכה עצמית" הכוונה, אל נכון, ל"צריכה אישית, ביתית ומשפחתית", ולא, מכל מקום, צריכה עצמית לשימוש תעשייתי.

אשר-על-כן הערעור נדחה.

עוד נטען כי הנתבעת, משכנעת את לקוחות התובעת להפר את החוזים שבינם לבין התובעת שלא כדין, גוזלת את המכלים לחזקתה ואינה מחזירה אותם לתובעת, מספקת גז לצרכנים באמצעות וסתי גז וציוד גז שהתובעת התקינה והשאילה לצרכנים, נהנית מהשקעותיה הרבות של התובעת בהקמת תשתית גז אצל צרכניה וללא תשלום מצידה, מפרה את זכויות התובעת ברכושה, פוגעת במוניטין שלה ומתעשרת שלא כדין על חשבונה.

לטענת הנתבעת, התובעת ממשיכה לעשות שימוש בציוד לשם אספקת גז לצרכנים נישואי התביעה ועל כן, אין לתובעת כל עילת תביעה בגין החזר הפקדונות בשם הצרכנים, כל עוד לא הוחזר כל הציוד המושאל.

(ב) החזר דמי הפיקדון יחושב על בסיס התעריפים האחרונים שקבע שר התעשיה והמסחר למכלי גז וציוד מושאל, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה ממועד קביעתם כאמור ועד למועד החזרת דמי הפיקדון לצרכן הגז.

...

לאור הנסיבות כמפורט לעיל, נדחית התביעה לצווי מניעה וצווי עשה, מה גם שהבקשה לצווים אלה ברובה היא, למעשה, להורות לנתבעת לקיים את הוראות הדין, דבר שאין מוציאים בגינו צווי מניעה וצווי עשה.

הנתבעת תשלם לתובעת חלק יחסי של הוצאות האגרה (כיחס שבין סכום התביעה לסכום פסק הדין), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות ולאחר קיזוז הסכומים שהצדדים חייבים על פי פסק הדין אחד לשני), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לצווי מניעה וצווי עשה, נדחית.

רקע עובדתי: התובעת הנה חברה לאספקת גז בצובר ועוסקת בהשאלת ציוד הקשור בשימוש בגז.

התובעת היתקשרה בהסכם מיום 19/11/10 עם הנתבע, לפיה התחייבה התובעת לספק לנתבע גז מצובר, שיאוחסן בציוד שהחברה תעמיד לשימושו, בשטח שבבעלות הנתבע או החזקתו.

מנהל התובעת אישר בפני, כי ראה את התנור המשמש לעוגיות ומדובר בתנור גדול, של 1.5 על רוחב 2 מ' וכי מדובר בתנור תעשייתי (עמ' 7 לפרו' ש' 17) ומדובר בתנור שצורך 100,000 קלוריות ו- 10 ק"ג גז בשעה של עבודה (עמ' 7 ש' 17) וכי המבער נקבע בהתאם לתנור ובהתאם להחלטת הטכנאי שמגיע למקום.

...

בנוסף, הנתבע התחייב לשלם מידי חודש בחודשו סך של 4,000 ₪, עקב אי הזמנת גז מהצובר ומשלא עשה כן, זכאית התובעת לפיצוי, כמפורט בהוראת סעיף 9.4 להוראות ההסכם, אך מאחר והתובעת העמידה סכום זה אך ורק על סך 40,000 ₪, כולל, הנני נעתר לבקשתה ועל אף שהיא זכאית לסכומים מעבר לסכום זה, אני מחייב את הנתבע לשלם לה סך של 40,000 ₪, כולל מע"מ. מאחר וחייבתי את הנתבע בתשלום מלוא ההשקעה, אין מקום להורות על החזרת הציוד המושאל, שמאז ערכו אף פחת והוא יישאר ברשות הנתבע ואין מקום לתת צו עשה.

לסיכום; הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום 19/11/10, וכן סך נוסף של 48,200 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום 12/11/11 ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נטען שאי החזרת יתרת הציוד המושאל איפשר לחברת המשבב, וכן לספק הגז החדש, להתחיל לספק גז לחברת המשבב ללא צורך בהתקנת תשתית חדשה ובהשאלת ציוד, תוך שימוש בתשתית ובציוד שאמישראגז התקינה במפעל ביבנה לצורך ההסכם.

היינו – משלא נגבה פקדון, משמע – נימסר הציוד בהשאלה (כפי שקרה במקרה שלפנינו) הרי תקנות החלפת ספק הגז לא חלות על המשבב, שכן היא צרכן תעשייתי או מסחרי, הגז סופק בצובר, אמישרגז השקיעה השקעות רבות במתקני הספקת הגז למשבב, והמשבב לא שילמה פקדון.

...

אמישראגז מודה כי המשבב אכן שילמה הסכום של 6,829.52 ₪ בכפל, ובנסיבות אלה יש לקבל את התביעה העיקרית על סכום זה. לא נהיר כיצד הגיעה המשבב לסכום התביעה העיקרית על סך 9,800 ₪ ומה מקור הפער שבין סכום התביעה לשעור תשלום הכפל.

בנסיבות אלה, דינה של התביעה בגין נזקי אי החזרת הציוד להידחות בהיעדר הוכחה.

לסיכום: התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, ואני מחייב את אמישראגז בתשלום הסכום של 6,829.52 ₪ כשהוא נושא ריבית והצמדה החל מיום 18.2.07 ועד להיום.

התביעה הנגדית מתקבלת בחלקה ואני מחייב את המשבב לשלם לאמישראגז את הסכום של 26,380 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה שכנגד (12.5.08) ועד לתשלום בפועל.

כמו כן ולאור התוצאה שאליה הגעתי אני מחייב את המשבב בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ כדין.