הסכם להפעלת מספרה וסלון יופי על ידי בעל העסק

כך, בתצהיר שהגיש בתביעת הפינוי נגד אחותו הצהיר הנתבע כי לכתחילה שכרה אחותו את הנכס מאת התובעת וכי זמן קצר לאחר מכן הוא היתקשר בהסכם שכירות עם התובע וארבעת אֶחיו שהם – כך הצהיר הנתבע – "בעלי הנכס" (ס' 5 ו-6 לתצהיר הנתבע מיום 13.3.11, שאת דבר חתימתו אישר הנתבע גם בהליך שלפניי, ס' 10 לכתב ההגנה, ע' 28, ש' 11-7 לפרוטוקול; ניסיונות הנתבע להסתייג בהליך שלפניי מהאמור בתצהירו בקשר עם הסכם השכירות עם אחותו היו סתמיים ורחוקים מלשכנע; הם נדחו גם על ידי בית המשפט בפסק הדין בתביעה לסעד הצהרתי (שם בפסקות 53 ואילך, ובפרט בפיסקה 60); קביעות אלה אף אומצו על ידי בית המשפט שלערעור שאף מצא להסתמך על תצהירי הנתבע בתביעת הפינוי; ראו גם דברי הנתבע בע' 28, ש' 18-15 לפרוטוקול הממחישים את הקושי).

לצורך כך ניתן להשתמש במקדם ההתאמה שהופעל על ידי השמאי דדון, שביחס אליו לא נחקר (ראו המקדם, בשורה הרביעית במסד הנתונים בע' 13 לחוות דעתו, וכן עדותו, שם).

הנכס בקומה זו הושכר משך מספר שנים לעסק שמלות כלה בשם "בוניטה" ובמהלך המחצית הראשונה של שנת 2015 הושכר לסלון יופי בשם "פרומיס אנד ביוטי" (ע' 22, ש' 16-13 לפרוטוקול).

...

דין הטענה להידחות וזאת אף בהתעלם מכך שהנתבע לא עמד עליה בסיכומיו.

במצב דברים זה, ראיתי לחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, זאת הפעם, בסך המתון של 2,500 ₪ לכל צד. סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעים סך של 362,400 ₪.

ביום 26.10.17 נשלח מכתב על ידי ב"כ הרוכשים לתובעים לפיו ניתנה להם אורכה למסירת החזקה בנכס עד ליום 15.12.17, לפנים משורת הדין, כנגד תשלום פיצוי של 42,000 ₪ בתוספת מע"מ. זאת, במקום להפעיל את מלוא הסנקציה, שעמדה על סך של 420,000 ₪, בהתאם לקבוע בהסכם המכר שבין עם התובעים לרוכשים.

ברור, כי לא ניתן לידרוש משוכר, המפעיל עסק מסודר ומהודר כסלון כלות, לפנות מושכר בתוך ימים ספורים מבלי ליתן לו שהות סבירה למצוא נכס חלופי ולהערך למעבר.

ביום 31.8.17, תום תקופת השכירות על פי החוזה, הנתבעים 1-2 פינו את המושכר אולם הם לא דאגו לפנות מהחנות גם את הנתבע 3, שלא התפנה והמשיך להפעיל את המספרה בגלריה.

למה הסתפקת בשיחה בעל פה שמוכחשת על ידי ברק.

...

הנתבעים 4-5, אשר הגישו כתב הגנה, לא הגישו תצהירי עדות ראשית, חרף החלטתי המורה להם לעשות כן, ולא התייצבו לדיון ההוכחות.

טענות הנתבע 3 (לעיל ולהלן: "הנתבע"): לטענת הנתבע, דין התביעה נגדו להימחק מחמת היעדר יריבות בינו לבין התובעים, שכן הוא היה שוכר משנה של הנתבעים 1-2 בלבד, ולא היה בינו לבין התובעים הסכם כלשהו.

סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעים סך של 74,869 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, לפי הפירוט כדלקמן: 138.1.

בנוסף, ישלם הנתבע 3 לתובעים את סכום האגרה כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום.

כמו כן, ישלם הנתבע 3 לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

המבקשת מס' 1 (להלן: "החברה") הוקמה על ידי המבקש מס' 2 ביום 3.6.13 כמפעל לייצור טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל מרוח, המיועדות לשוק הישראלי עבור צרכנים עיסקיים של חברת החשמל.

בתמצית מציינים המבקשים, כי התביעה נסובה סביב נזקים שנגרמו לחברה ולכל אחד מהם, עקב הודעת הרשות מיום 23.2.15 בדבר כוונתה להוריד את התעריפים לחשמל המופק באמצעות טורבינות רוח קטנות מהסוג שייצרה החברה – הודעה שהורידה את כל השקעתם של המבקשים ואת כל כספיהם לטמיון, שכן הביאה היא לביטול כל ההזמנות וההסכמים שהיו לחברה, לסגירת מפעלה ולפיטורי עובדיה.

היועמ"ש טוען כי הבקשה חסרה ומעוררת תהיות רבות, כך למשל נעדרת היא היתייחסות לסכומי כסף גדולים שהופקדו בחשבונות המבקשים, לא צורפו נתונים רלוואנטיים לשנת 2016 של החברה ולא הוסבר כיצד רכשה החברה סלון ספורט בכ־20,000 ₪ לאחר שמצבה הפך להיות רע. היועץ המשפטי לממשלה בדיעה כי הבקשה הוגשה בלא פרטים מלאים ומהימנים והיא אינה מעמידה את התשתית הראייתית הדרושה כדי לידון בה, ודינה להדחות מטעם זה בלבד.

לדבריו, מדובר בבקשה לפטור מאגרה אשר מוגשת על ידי חברה ומספר בעלי מניות בה, מעמדה של החברה זהה למעמדם של בעלי הדין ולפיכך בהיות המבקשת מס' 1 חברה בע"מ, חלה עליה חובת תשלום האגרה ביחד ולחוד עם המבקשים 2–4.

בהינתן עובדה זאת וכאשר המבקשים או מי מהם –בעלי העניין בחברה , מצאו להגדיל את שכרם בתקופה זאת במאות אחוזים ,ואף את הוצאות ההנהלה וההפעלה , כאשר החברה חסרת יכולת כספית , שומה עליהם כיום לשלם את האגרה במלואה בכוחות עצמם ומקורותיהם שלהם , ולא לצפות שהדבר יבוא על חשבון הקופה הציבורית .

...

היועמ"ש טוען כי הבקשה חסרה ומעוררת תהיות רבות, כך למשל נעדרת היא התייחסות לסכומי כסף גדולים שהופקדו בחשבונות המבקשים, לא צורפו נתונים רלוונטיים לשנת 2016 של החברה ולא הוסבר כיצד רכשה החברה סלון ספורט בכ־20,000 ₪ לאחר שמצבה הפך להיות רע. היועץ המשפטי לממשלה בדעה כי הבקשה הוגשה בלא פרטים מלאים ומהימנים והיא אינה מעמידה את התשתית הראייתית הדרושה כדי לדון בה, ודינה להידחות מטעם זה בלבד.

אף אם אניח כי למבקשים עילת תביעה הראויה להתברר ושהינם, כטענתם (שלא מצאתי לקבלה ), דלים באמצעים, הרי שסבורני כי הם אינם יכולים מחד להעמיד את תביעתם על הסך של 32 מיליון ₪, ומאידך לדרוש פטור מתשלום אגרת בית המשפט על מלוא סכום תביעתם ,בשים לב לכל האמור בהחלטה זו. סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקשים (או מי מהם) לעמוד כמתחייב בנטל המוטל עליהם להוכיח העדר יכולת כספית לשלם את אגרת המשפט הנדרשת וכי יש מקום לפטור אותם, או מי מהם , מתשלום האגרה.

לפנים משורת הדין, הנני מורה למבקשים, ביחד ולחוד, לשלם את המחצית הראשונה של האגרה ב־8 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 15.5.17 המזכירות תנפיק לב"כ המבקשים בהקדם, שוברי תשלום מתאימים.

הנני מחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, בהוצאות בקשה זו בסך כולל של 7,500 ₪, אשר ישולמו ליועמ"ש עד יום 4/5/17 .ממועד זה ואילך יישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התובעת הגישה תביעה כספית בסך 17,000 ₪, לחיובה של הנתבעת, בית עסק להזמנת פאות, בגין ביטול עסקה רכישת פאה וההוצאות שנגרמו לה. לטענתה, קיבלה פאה שונה לחלוטין מזו שהוזמנה על ידה, זאת לאחר 7 חודשים בהם הפאה הייתה בתיקונים, ואף נתקלה ביחס מזלזל ותחושה כי הונתה מצד הנתבעת.

בתאור המקרה, ציינה כי מדדה פאה מוכנה של אחייניתה, והודיעה לבעלת הסלון כי 'פאה כזו בדיוק היא מבקשת'.

לראיה צורפו על ידה -"צילומים חלקיים שהיו ברשותי, שבהם ניתן לראות חלק מהבקשות לתיקונים שציינתי לעיל". לטענתה, ביום 7.12.19 זומנה לסלון, והופעל עליה לחץ לקבל את הפאה כפי שהיא.

ואולם, גם בתמונה שצורפה על ידי הנתבעת, נראה כי התוצאה אליה הגיע הסלון לעת הזאת, בהתאם לתמונה שנשלחה על ידי התובעת עצמה, הנה תוצאה שאינה מעידה על קיומו של פגם או אי התאמה כמפורט על ידי התובעת.

בסעיף 2 לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א-2010 נקבע, כי- "צרכן רשאי לבטל הסכם בהתאם לפסקאות (1) עד (7) ובילבד שביטול הסכם לרכישת טובין יהיה בתנאי שהצרכן יחזירם לעוסק והטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש בידי הצרכן הרוכש; החזרת הטובין באריזה המקורית תהווה ראיה מספקת לאי-עשיית שימוש בהם". במקרה זה, התובעת לא עמדה בתנאים המפורטים בסעיף 2 לתקנות ובסעיף 14 לחוק הגנת הצרכן.

...

לטענתה, הנתבעת "אינה מעוניינת באמת לספק את הפאה שהבטיחה". לפיכך, התובעת סומכת על שיקול דעתו של ביהמ"ש, והיא סבורה כי אין מנוס מביטול העסקה במלואה, החזרת מלוא הסכום הכספי, ותוספת פיצוי.

סוף דבר התביעה נדחית, עם זאת, אני מוצאת להשית על הנתבעת את ההוצאות שנגרמו בתיק.

בחלק מאותם מבנים שניבנו מאחורי החנויות הפעיל בנה של התובעת, נארו, מסעדה (להלן: "העסק" או "המסעדה"), אשר חלק ממנה שימש אותו כמשרד ולצורך מגורים.

על פי עדותה, ההחלטה לשפץ את המסעדה ואת הדירה התקבלה במשותף על ידי שני בני הזוג, בלי לערב את התובעת עמ' 17 ש' 4-7, ושוב בש' 18) וכי עלויות השפוץ מומנו ברובן מריווחי העסק, והיתרה מכספי ההלוואות (שם בש' 12-13).

לטענתו, בית המשפט לעינייני מישפחה קבע כי לנתבעת זכות לעשות שימוש רק בחדרה, בעוד ששני בני הזוג היו רשאים להשתמש בסלון ובמטבח (עמ' 28 ש' 20-24).

בנגוד למכירת זכות קניינית במקרקעין, הענקת רשות אינה טעונה מיסמך בכתב, או אפילו הסכמה מפורשת: "הלכה פסוקה היא שלשם יצירת, רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה היתנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נימנע בעל הנכס מתגובה כלשהיא למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא (license implied) שלא היה קיים מלכתחילה..." (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ''ד לא(3) 210 (1977) ואסמכתאות שם) רשיון מכללא הוכר על פי הנסיבות, ובעיקר כשהוכחה הסתמכות מצד המחזיק במקרקעין על מצגי הבעלים: "במקרים שבהם בעל הזכויות במקרקעין הציג בפני אדם מצג בנוגע לשימוש במקרקעין – אף ללא הסכם מפורש – יש מצבים שבהם ניתן להכיר בקיומו של רישיון "מכוח השתק" לשם עשיית צדק בין הצדדים.

" אלא שכשם שההלכה הקלה באופני יצירת הרשות, כך הקלה גם באופני ביטולה, כשנקבע שככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת: "עקרונית, רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני. אולם, ככל שהיא נמשכת בלא תגובה מצידו של בעל המקרקעין היא יוצרת ציפייה אצל פלוני להמשך קיומה גם בעתיד, אשר בנסיבותיו של המקרה יהיה על בית-המשפט להביאה בחשבון, לעניין קציבת מועד לפינוי. כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפייה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפסיבית, השקיע פלוני בנכס, כגון הקים מבנה או נטע נטיעות, אפשר שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס לפי ערכן הריאלי" (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57-56 (1995) וכן "רשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף-עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת תביעה לסילוק-יד בודאי מגלה רצון זה." (ע"א 32/77 הנ"ל) וכן ר' ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.7.15), רע"א 2272/11 ברכה נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (4.5.11), עמ"ש (מרכז) 5174-09-15 א.ג נ' א.מ (19.2.17).

...

יחד עם זאת, שוכנעתי שלפחות חלק מהסכום הושקע בשיפוץ הדירה.

שקלתי את מכלול הראיות בתיק בנוגע להיקף השיפוץ, לדברים אחרים אשר להם אולי שימשו כספי ההלוואות, והגעתי למסקנה על דרך האמדן, שהשקעת הנתבעת בדירה שוות ערך לשימוש שעשתה בה לאחר שבוטלה הרשות, לחשבונות של הדירה ולנזקים שהותירה אחריה.

לפיכך, אני מורה לנתבעת לפנות הדירה, וזאת עד ליום 22.6.23.