הסכם חובות עדיף על פירוק של חברה

לאחר שהמומחים סברו כי כעיקרון חלופת הסדר עדיפה על פני פירוק, הגישה החברה בהמשך הצעת הסדר מעודכנת, הכוללת שתי חלופות: הראשונה, המבוססת על הצעת חברת ארקו, בעלת השליטה ב-GPM (להלן: "ארקו"), כנגד השקעה בסך של כ-7.5 מיליון דולר המיועד, בעקרו, להשקעה ולא למימון שוטף.

לאחר שעיינתי בבקשה ובכתבי הטענות שהוגשו במסגרתה, לרבות תשובת החברה, ויישמתי את הדין החל, הגעתי לידי מסקנה שלפיה הדין עם המתנגד, קרי שאין לפנינו "הצעת הסדר" כמשמעה בחוק, ואבהיר: בתחילה נדרשים אנו לבחון האם עונה הצעת הסדר הנושים החלופית על תנאי "הצעה" כקבוע בסעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

אפנה לסעיף 350 יט(2) לחוק המורה שעל המומחה: "להכין, בהתאם להוראות בית המשפט, חוות דעת לעניין כדאיות הסדר החוב לבעלי איגרות החוב..." וסעיף 350כ (א)לחוק קובע: "חוות דעת המומחה תתייחס, בין השאר, לחלופות להסדר החוב המוצע ולתקבולים המשוערים שהיו מקבלים בעלי איגרות החוב בכל אחת מהחלופות, ובכלל זה יבחן המומחה את החלופה של פירוק החברה ואת אפשרות מכירתה לצד שלישי". בהמשך סעיף 350כ לחוק קיים פירוט העניינים שלהם על המומחה ליתן דעתו במסגרת בדיקתו.

...

נדבך נוסף שבעטיו דין הבקשה להידחות הינו שהצעת ההסדר החלופי במתכונת שבה הוגשה, אינה יכולה להיבחן כדבעי על ידי המומחים ואפרט; כתנאי להבאת הסדר לאישור האסיפות הוא נדרש לבחינה מוקדמת של המומחה לבדיקת הסדר חוב.

בהקשר זה אפנה לכך שבחוות הדעת ציינו המומחים, כי החלופה המוצעת הינה בלתי שלמה שכן יש צורך ב: "פתרון בעיות התזרים והדרישות הנובעות מהאחזקה חלופה זו אינה נותנת מענה לסוגיות שהועלו על ידינו בחוות הדעת הראשונה, מבלי שיימצא משקיע או מקור מימון חיצוני לחברה". עוד מדגישים המומחים, כי: "יש למצות תליך מסודר בנושא פניות ומגעים עם משקיעים נוספים או גורם מממן חיצוני. לצורך זה יבקשו המומחים לקבל סמכויות מתאימות לפעול בנושא זה בתקופה שעד אמצע חודש אוקטובר 2013 (60 יום מיום הפעלה אפשרית של המנגנון). חלופה זו תאפשר מחד לודא כי מנוהל הליך מסודר עם סיכוי למציאת גורמים מממנים שיאפשרו ריפוי הבעיות שהוצג בחוות הדעת הראשונה והשארת החברה כעסק חי, ומנגד, ככל שלא יימצא משקיע כזה ו/א לא ישופר המתוות עם ארקו, הרי כי לא ניתן יהיה להימנע מהליך פירוק". המסקנה המתבקשת הינה, שהחברה הקדימה את המאוחר למוקדם, שכן היא מבקשת אישור להסדר כאשר עיקריו יושלמו בהמשך ולא זו הדרך שבה עליה לנקוט.

סבורני, שעסקינן בפרטים מהותיים ביותר, שחובה, ככלל, להביאם כחלק ממכלול תנאי ההסדר, ואלה דרושים ליבון ובחינה בטרם הצבעה ואישור בית המשפט.

לחילופין, ביקשה קופאס לקבוע כי היא נושה מובטחת ולמצער במעמד של נושה עדיף על פני כל נושה אחר של החברה שזכאי להפרע מכספים אלה.

אולם כיצד עלינו לבחון את העסקה? המערערת נסמכת בעיקר על לשונו של ההסכם, אשר כונה "הסכם פקטורינג", ובו הצהירו הצדדים, בסעיף 3, כי ההמחאה של חובות הלקוחות לקופאס מעבירה אותם "לבעלות קופאס באופן מוחלט וסופי". אותו סעיף גם קובע כי המחאת החובות של הלקוחות לא נועדה לשמש בטוחה וכי התמורה ששילמה קופאס לחברה אינה מהוה הלוואה, ולכן גם אינה מיועדת לצרכים מסוימים (כמקובל בהלוואות), אלא החברה חופשית לעשות בה כרצונה.

השאלה המתעוררת במקרה דנן היא, מה תוקפו של שיעבוד, שנירשם באיחור (לאחר 21 הימים הקבועים בסעיף 179 לפקודת החברות), לפני תחילת הליך הפרוק, אולם לאחר שהחלו הליכי הקפאת הליכים של החברה? במלים אחרות, האם הראציונלים שהובילו את בית המשפט לקבוע, בעיניין רגיס, כי לשיעבוד שנירשם באיחור ולאחר שהחל הליך הפרוק אין תוקף כלפי המפרק ונושי החברה, חלים גם במצב של הקפאת הליכים.

...

בבית המשפט המחוזי התקיים דיון שבעקבותיו ניתנה החלטה, מיום 22.6.2014 (סגן הנשיאה, כתוארו אז, השופט א' אורנשטיין), בה נדחה ערעורה של קופאס על הכרעת המנהלים המיוחדים.

סיכומו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל ראשיו, ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים כדלקמן: לטובת קופת הפירוק – סך של 25,000 ש"ח; לטובת בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק מזרחי טפחות – סך של 15,000 ש"ח לכל אחד; לטובת הכנ"ר – סך של 10,000 ש"ח; לטובת הבנק הבינלאומי – סך של 5,000 ש"ח. (בדימ') השופט נ' סולברג: אני מסכים.

לשיטתי – המסקנה כי יש לסווג את ההסדר שנעשה ונהג כאן כ"עיסקת המחאה על דרך השעבוד" ולא כ"עסקת מכר" אכן מתחייבת מהוראות החוק הרלבנטיות, שאליהן אפנה להלן: א) סעיף 1(ב) לחוק המחאות חיובים, תשכ"ט-1969 מורה כך: "המחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה, או מקצתה ויכול שתהיה מותנית, או על דרך של שעבוד". ב) סעיף 2 (ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 קובע כהאי לישנא: "הוראות חוק זה יחולו על כל עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב יהא כינויה של העיסקה אשר יהא". לפיכך ניתוחו של חברי, השופט י' דנציגר, בהקשר האמור לנוכח אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין זה והאבחנות שהוצעו על ידו – מקובלות עלי.

בניגוד לעמדת חברי שבחר שלא לדון בספקות שעלו לגבי עצם העיסקה ופרטיה – אני סבור כי התהיות שהציב בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט איתן אורנשטיין (כתוארו אז)) באשר לאותנטיות ולמהימנות של מסמכי ההמחאה היו במקומן.

גרסה זו נתמכת בעדויותיהם האמינות הן של התובע ושל מר בר הוד, והן בעדויות האמינות של אנשי המיקצוע מטעמם (ובמיוחד עדותו של מר נובוגרוצקי), והיא עדיפה בעיני על עדותו הבלתי אמינה של מר מימון, שלא נתמכה בעדויות עדים נוספים.

בעקבות בקשה זו נכנסה החברה להליכי פירוק (פר"ק (מחוזי ב"ש) 29193-07-10), במסגרתם הוגשה על ידי מר עמר תביעת חוב נגד החברה (להלן: "תביעת החוב בהליכי הפרוק").

טענות בני הזוג מימון בני הזוג מיימון העלו מספר טענות נגד ההסכמים: ראשית, נטען כי הם הוטעו על ידי מר עמר לחשוב שמתן המשכנתא השנייה נועד להגן עליהם ולא עליו; שנית, הם טענו כי הסכום של מיליון ש"ח הנקוב בהסכמים הנו סכום מופרז, ועולה על הסכומים להם זכאי מר עמר; שלישית, הם טענו כי החוב שלהבטחתו ניתנה הבטוחה הוא חוב של החברה בלבד, ולמצער כי הפך לחוב כזה משהפך מר עמר, הלכה למעשה, לשותף בניהול עסקי החברה; רביעית, הם טענו כי נאלצו לחתום על ההסכמים מחמת לחץ שהפעיל עליהם מר עמר, ולחילופין מחמת המצב הכלכלי בו הייתה החברה שרויה.

...

כך בוודאי כאשר הליכי פשיטת הרגל נפתחו רק למעלה משנה וחצי לאחר מועד העמדת הכספים, ואף הם בוטלו בסופו של דבר (והשוו סעיף 98 לפקודת פשיטת רגל המאפשר לבטל שעבוד כאשר בקשת פשיטת הרגל הוגשה בתוך שלושה חודשים מיום יצירת השעבוד, ואף זאת רק כאשר על סמך אותה בקשה הוכרז האדם פושט רגל).

לעניין דרך המימוש, הרי שבשים לב לכך שכבר הוחל בהליכי מימוש המשכנתא הראשונה, סבורני כי אך נכון הוא שכונס הנכסים אשר מונה לעניין זה, עו"ד אברהם גולדברג, הוא שיטפל גם במימוש המשכנתא השנייה, וכי יעשה זאת בהתאם להוראות שיינתנו לו על ידי רשויות ההוצאה לפועל ובית המשפט של פשיטת רגל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הריני להורות לרשם המקרקעין לרשום משכנתא שניה על בית המגורים לטובת מר עמר.

במסגרת ההסכמים שבין החברה, חברת קרנות והמלווים, הוסכם גם על היתקשרות עם מבקשת הפרוק, עו"ד זהר אנגלנדר חברה לנאמנויות בע"מ (להלן: מבקשת הפרוק), אשר תפעל בנאמנות עבור כל הצדדים להסכמי המימון.

בהחלטה האמורה הבהרתי כי אין בהחלטה לסילוק ידם של הקבלנים מאתר הבניה כדי לשלול מהם לטעון שעומדת להם זכות עדיפה על פני נושי החברה לגבי הכספים שיצטברו בקופת הפרוק (פסקה 28).

כבר נפסק לא פעם כי לזכות העיכבון שני היבטים; האחד, בעל זכות העיכבון רשאי להחזיק בנכס המעוכב עד לתשלום החוב, זהו ההיבט הפוססורי של הזכות, המהוה מעין סעד עצמי; השני, הפן הבטוחתי, לפיו בעל זכות העיכבון יחשב כנושה מובטח של החייב ויזכה לעדיפות על פני נושים אחרים במקרים של פשיטת רגל או פירוק (סעיפים 1 ו- 20 (ב) לפקודת פשיטת הרגל, התש"מ-1980 וסעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983).

כדי להנות מהבטוחה המוענקת לבעל העיכבון, כלומר כדי לקבוע שהקבלנים הם נושים מובטחים של החברה, יש תחילה לבחון האם עומדת להם זכות עיכבון על פי סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, עליו נסמכת טענתם.

...

דיון והכרעה כפי שיפורט להלן הגעתי למסקנה כי הדין עם המפרקים וכי יש לדחות את טענות הקבלנים לזכות עכבון המקנה להם עדיפות על פני נושים מובטחים של החברה.

סוף דבר לאור כל האמור אני קובע כי לקבלן המשנה או למי מקבלני הביצוע אין זכות עכבון על כספי התמורה המופקדים בקופת ההליכים וכי אין לראות במי מהם כנושה מובטח של החברה.

; להלן: הקונה), בהסכמת בעלי המניות של ארבע החברות שבפירוק, שלפיו נמכרו כל נכסיהן של ארבע החברות לקונה במחיר 9,400,000 ל"י. מתוך סכום זה יועדו 7,600,000 ל"י לתשלום חובותיהן של ארבע החברות, לפי רשימת חובות המצורפות להסכם, והיתרה, בסך 1,800,000 ל"י, היתה צריכה להשתלם לבעלי המניות של ארבע החברות, בשני שעורים של 900,000 ל"י כל אחד, בעד זכויותיהם, "אם ובמידה" ויש להם זכויות כאלה בחברות שבפירוק (סעיף 9 (א) של ההסכם).

אין איש יודע באיזו מידה המפרקים יהיו זקוקים גם ליתרת המחיר כדי לשלם חובות של החברות שהם לכל הדעות עדיפים על בעלי המניות" (פיסקה 6 של פסק-הדין).

...

יוצא אפוא שמחלוקת זאת טעונה עדיין בירור.

עוד אני סבור-ובכך אני מסכים לעמדת מר ארד-שהשופט המלומד לא היה צריך להפנות את המפרקים לדרך של הגשת תובענה נפרדת לשם בירור הסיכסוך ביניהם לבין בעלי המניות וקביעת השכר המגיע להם כיום.