הסכם ויתור על זכויות כתובה טרום נישואין

עוד טענה שבכך מנעה את חירותו של הבעל, כאשר הוראות חוק היסוד "כבוד האדם וחרותו" מחייבות הגנה על כבודו וזכותו להחליט על גורל חייו, ועל הערכאות השיפוטיות, כולל בית הדין, לדאוג להגנה על זכות זו. הרחיבה בדבר חוק זה, והשפעתו על כבילת אשה בנישואין נגד רצונה וצטטה מכמה פסקי דין מבג"ץ.[footnoteRef:1] לכן, לטענתה, יש לנהל דיון בכתובה לגופו של ענין, בלי קשר לגירושין עצמם ובלי איום על הבעל.

כתובה שנכתבה לאחר הסכם ממון עוד טענו הבעל וב"כ שהסכם הממון טרום נישואין שולל את זכות האשה לכתובה בפקיעת הנישואין.

מהות תוספת כתובה היא התחייבות חוזית של הבעל לאישה בעת הנישואין, ואין הסכם הממון שולל מהם האפשרות לעשות התחייבות חוזית נוספת מאוחרת להסכם, כל שאין הוראה ברורה בהסכם לביטול או וויתור זכות זו. אולם, עיין בזה בפס"ד מביה"ד באר שבע בתיק 139871/4 (לא פורסם) בו נכתב: "הבעל המציא לביה"ד הסכם ממון קדם נישואין שנחתם על יד הצדדים יומיים לפני החתונה ובו הצדדים מצהירים על כך שלא תהיה למי מהצדדים כל תביעה וכל טענה מכל סוג שהיא האחד כלפי מישנהו עם סיום הנישואין. לטענת הבעל ויתור הדדי זה כולל גם את התחייבותו בכתובה. ביה"ד לאחר שבחן את אומד דעת הצדדים מגיע למסקנה לקבל את טענת הבעל, וזאת, לאור מסקנת ביה"ד דלעיל, שהגירושין הנם בהסכמה הדדית ונובעים מאפיון של נישואין שניים. הסכם הממון הנ"ל נועד למנוע את האפשרות שמי מהצדדים יחזיק את מישנהו בשל טענות כספיות כלשהם מעבר לנאמר בהסכם. החזקת הבעל בנדו"ד בשל חיובו בכתובה סותרת את המגמה שבהסכם הממון." ועיין בפס"ד נוסף מאותו הרכב, בתיק ‏944846/6‏ (פורסם באתרים), בו הרחיבו את הדברים וצטטו מהנימוקים לפס"ד הנ"ל. שם בארו שהדברים הנ"ל באו לפטור את הבעל מספק (ולכן כאשר כתב הבעל אותו לשון ממש בנישואין נוספים חייבו אותו בכתובה, שמעתה היה עליו לדקדק בלשונו), ובעיקר מטעם "מודעא" ואומדן דעת שלא התכוון הבעל להתחייב באמת בתוספת כתובה במידה והצדדים יתפרדו מתוך חוסר התאמה (עיי"ש, ואין טעם לכפול את הדברים).

...

בהחלטה מיום י"ח באדר התשע"ח (05.03.2018) כתב ביה"ד: "א. ביה"ד הציע לצדדים להתגרש לאלתר, ולשם הבטחת תביעתה של האשה בענין הכתובה, יפקיד הבעל סך של 101,000 ₪ בחשבון ביה"ד עד לבירור תביעתה של האשה, כאשר ביה"ד ייקבע כעת תאריך לדיון בכתובה. הבעל הסכים להצעת ביה"ד. בסופו של דבר, האשה הסכימה אף היא להצעה.

מהות תוספת כתובה היא התחייבות חוזית של הבעל לאשה בעת הנישואין, ואין הסכם הממון שולל מהם האפשרות לעשות התחייבות חוזית נוספת מאוחרת להסכם, כל שאין הוראה ברורה בהסכם לביטול או וויתור זכות זו. אולם, עיין בזה בפס"ד מביה"ד באר שבע בתיק 139871/4 (לא פורסם) בו נכתב: "הבעל המציא לביה"ד הסכם ממון קדם נישואין שנחתם על יד הצדדים יומיים לפני החתונה ובו הצדדים מצהירים על כך שלא תהיה למי מהצדדים כל תביעה וכל טענה מכל סוג שהיא האחד כלפי משנהו עם סיום הנישואין. לטענת הבעל ויתור הדדי זה כולל גם את התחייבותו בכתובה. ביה"ד לאחר שבחן את אומד דעת הצדדים מגיע למסקנה לקבל את טענת הבעל, וזאת, לאור מסקנת ביה"ד דלעיל, שהגירושין הינם בהסכמה הדדית ונובעים מאפיון של נישואין שניים. הסכם הממון הנ"ל נועד למנוע את האפשרות שמי מהצדדים יחזיק את משנהו בשל טענות כספיות כלשהם מעבר לנאמר בהסכם. החזקת הבעל בנדו"ד בשל חיובו בכתובה סותרת את המגמה שבהסכם הממון." ועיין בפס"ד נוסף מאותו הרכב, בתיק ‏944846/6‏ (פורסם באתרים), בו הרחיבו את הדברים וצטטו מהנימוקים לפס"ד הנ"ל. שם בארו שהדברים הנ"ל באו לפטור את הבעל מספק (ולכן כאשר כתב הבעל אותו לשון ממש בנישואין נוספים חייבו אותו בכתובה, שמעתה היה עליו לדקדק בלשונו), ובעיקר מטעם "מודעא" ואומדן דעת שלא התכוון הבעל להתחייב באמת בתוספת כתובה במידה והצדדים יתפרדו מתוך חוסר התאמה (עיי"ש, ואין טעם לכפול את הדברים).

גם טענה זו דינה להידחות.

מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע: הבקשה לביטול הסכם הגירושין נדחית, והוא שריר וקיים.

בהסכם הגירושין מיום כ"ח בחשוון תשע"ג (14/10/12) בסעיף 7 נקבע שעניין הכתובה והפיצויים נידון בבית הדין.

שם הוצעו אפשרויות שונות להגדרת הנוהג של פיצוי: "תיקון" שעשו בתי הדין למקרים בהם האשה יצאה ללא כל רכוש מתקופת הנישואין וזאת בתקופה של טרום "איזון משאבים", דמי שיכנוע עבור קבלת גט במקום שבו אין לה חיוב להתגרש או פיצוי עבור נזקים שנגרמים לאשה מעצם הגירושין.

בפס"ד בית הדין הגדול בהישתתפות הרבנים הראשיים הגרי"א הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל והגר"י קלמס זצ"ל (אוסף פסקי דין א, עמ' נה) במקרה של אשה שעלה חשד כלפיה על זנות ולא הוכח, בית הדין פוסק לה כתובה ופיצויים ומוסיף בעיניין הפיצויים: "אכן בענין קצבת הפיצויים לאשה, הרי זה טעון דיון מיוחד בפני הצדדים מבחינת היכולת הכספית של הבעל ושל האפשרויות שישנן להאישה להרוויח." וכן בהרכב זה (שם עמ' פה): "ואשר לגובה הפצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת) אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שוה בשוה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפצויים שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ." ושוב בהרכב הרבנים הראשיים והרב משולם ראטה (שם עמ' קנז): "בית - הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה, - שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וילדה וגדלה בנים ובנות, - בלי פצויים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לבית הדין הראשון לדיון בדבר מדת הפצויים אחרי הערכת רכושו." ושוב בהרכב הרבנים הראשיים והרב חזקיה שבתי (שם עמ' קעא): "אולם במקרה כזה, שאין האשה גורמת לכך, צריך שהפצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האשה המתגרשת.". עוד מצינו בבי"ד האיזורי בחיפה בהרכב הרבנים א"ע רודנר, י"נ רוזנטל ומ"ב חמווי (פד"ר א, עמ' 137): "והינה בנוגע לעיקר שאלת הפצויים, כבר נהגו בית הדין בישראל לקבוע פצויים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפצויים המסור לשקול דעת בית הדין. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א, ולפ"ז במקרה דנן זכות האשה לפצויים שמורה לה, ועל בית הדין לברר מידת הפצויים בזה..." ומסכם בית הדין: "בנוגע לטענתו שהאשה לא התנהגה כראוי, לא הוכח דבר זה. נשמעו עדויות סותרות. ובסיכום יש להניח שנכון שהיו ביניהם חיכוכים וסכסוכים אבל אין בעדויות משום דברים מיוחדים שעבורם תאבד זכויותיה. והרי היו עדויות על יחסה הטוב וטיפולה של האשה בבעלה, ועל מרבית שנות נשואיהם לא היו שום עדויות על איזה יחס רע מצדה. ולכן זכותה לפצויים אחר שבע עשרה שנות נשואים שמורה.

" הרי שפסק זה מבטא את הנוהג המקובל, אם כי פחות מבעבר, לקבוע פיצויים אשר תואמים את אופי נכסי הבעל והאשה ומצבם הכלכלי ועל כן בית הדין קובע כדבר פשוט שאם התבצעה חלוקת רכוש על פי חוק באופן שהאשה קיבלה מממון הבעל יותר מהפיצויים הראויים אין מקום לכפל, אך ייתכן שהפיצויים ייפסקו בהקף רחב יותר מאשר גובה הרכוש שחולק, ואזי היא זכאית לתוספת מעבר לחלוקת הרכוש, ועל כן בית הדין בפסק הנזכר הורה לבדוק את הנתונים וכפי שהם מסכמים: "1) האשה תקבל עבור כל תביעותיה, כולל כתובה ופיצויים, את כל הדירה של הזוג הרשומה ע"ש שניהם, על כל תכולתה, ובילבד שהאשה תוותר על מחצית רכוש הבעל שנפסק לה ע"י בית המשפט המחוזי.

...

ואף שבנידו"ד הצדדים התגרשו, ולכאורה בזה גם קוים התנאי כפי שטענה ב"כ הבעל, הרי שבדיון ביום הגירושין סוכם שנושא הכתובה יידון לאחר סידור הגט, וכן אף נכתב בהחלטה בעקבות הדיון: "על הצדדים להודיע תוך 30 יום על עמדתם בעיניין הסכם הגירושין". משמעות הדברים היא שביה"ד יידון בזכאות האישה לכתובה כאילו טרם התגרשה, האם זכאית היא לכתובה, והאם יכלה לחזור בה קודם הגירושין ממחילתה בהסכם שלא אושר.

נמצא, שעל אף הכלל ההלכתי שמחילה תקפה באמירה בלבד, וכ"ש בחתימה על חוזה, בנידו"ד הויתור על הכתובה במסגרת הכנת הסכם הגירושין אינו תקף עפ"י ההלכה, כיון שלפי מנהג המדינה הוא כפוף לאישור ההסכם ולמתן הגט, ואף לפי ההלכה כל עוד אין תוקף פס"ד להסכם אין גמירות דעת, ואף יש צד לומר שהמחילה היתה מעין טעות מעיקרה.

אמנם בהסכם הממון בסוף שנת 2015 מפורש שלבעל תכולת דירה טרום הנישואין, ושלאישה לא תהיה טענה כלפיהם, ואף קיימת הפרדה רכושית ברכוש שנצבר לאחר הנישואין, אולם, כאמור, הסכם ממון זה לא אושר מעולם, ויכלה האישה להגיש תביעה לאיזון משאבים.

...

כמו כן, מאחר שהבעל לשעבר הוא זה שדרש את הגירושין, יש לראות בהסכמתו לגרש ולדון בכתובה אח"כ, כהבעת רצון להתגרש בין אם ייפטר מחיוב הכתובה בסופו של דבר ובין אם יחויב.

מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע: טענתו המקדמית של הבעל לשעבר, שוויתור האשה על כתובתה תקפה, למרות שהסכם הגירושין לא אושר וחזרה בה לפני הגירושין, נדחית.

טענת בא כוח האשה כי הסעיף בהסכם בו היא מוותרת על הכתובה יוצר בעיה הלכתית, אינה מדויקת.

לאחר קבלת הסכמת הצדדים, קובע בית הדין שאין למנות אקטואר לחישוב הפערים בזכויות הנ"ל, מאחר ומדובר בסכום פעוט, וייתכן עד מאד ששכרו של המומחה גבוה מההפרשים הנ"ל. תביעת הבעל לתשלום שכירות מאישתו בגין טרום תקופת הנישואין טרם סיום כתיבת פסק הדין נתייחס עתה לתביעתו של הבעל כלפי האשה שתשלם לו דמי שכירות בגין מגוריה שלה עם בתה מנישואיה הקודמים בדירתו.

עובדה זו אומרת "דרשני". אם באמת כוונתו היתה לממש את החוזה, היעלה על הדעת שהוא מעולם לא מימש זאת? ואם נצא מנקודת הנחה שהוא אכן דרש זאת והיא סירבה, הרי שהוא החליט בזאת לקנות את דינו ולוותר על זכותו זו, והעיקר לקנות קצת שקט בחייהם המשותפים, או שהבין שכדאי לוותר ולמחול על כך כדי לשמור על שלום הבית ביניהם, וכפי שביארנו זאת לעיל.

...

תביעות שני הצדדים גם יחד לקיזוז בגין רכישת חפצים ומוצרי חשמל במהלך חיי הנישואין נדחית.

מחמת הספק והמגרעות בחוזה האמור, תביעת הבעל בגין שכירות הדירה נדחית, אף לגבי התקופה של טרום הנישואין.

תביעת האישה בגין תשלום עבור הרכב נדחית.

בכל הנוגע לתביעת הכתובה מאחר ובפני ביה"ד לא מצוי תיק תביעה שכזה, ביה"ד אינו דן בתביעה שלא הונחה לפניו.

בענין הזכויות בדירה, עיקר סמיכתו של הבעל וב"כ היא על סעיף 5 (א) (1) בחוק יחסי ממון, בו נמעטו "נכסים שהיו להם ערב הנישואין" מאיזון משאבים.

] בתיק שבפנינו לבעל היתה דירה בבעלותו טרום הנישואין שאותה מכר בתחילת הנישואין, ובחלק מהתמורה רכש דירה חלופית שאליה גרר את המשכנתא.

מאחר וכך, אין לראות בעובדה שהאשה לא עיגנה את התמורה להשתתפותה במשכנתא במסגרת הסכם כל שהוא משום וויתור על זכויותיה בנכס או הפיכתה ל"מלווה" גרידא.

...

] לאור כל האמור, וכדרך של פשרה הנוטה לדין, לענ"ד יש לקבוע שהאישה תקבל מהבעל את הערך הכספי כאפשרות השלישית.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין מצטרף למסקנה.

לפיכך, בנידון דידן ניתן היה, לענ"ד, להגיע לאותה מסקנה כדין גמור, ללא צורך בדרך של "דין כעין הפשרה." הרב מאיר כהנא – דיין נפסק כאמור לעיל.