טענות הנתבעת:
ראשית לכל טענה הנתבעת כי אופן אישורו החריג של ההסכם נשוא התביעה דנן על ידי בית המשפט כפי שמתועד בפרוטוקול הדיון בו אושר ההסכם והדיון שקדם לו, שוללים מיסודו את ניסיון התובע להיתכחש להסכם שנחתם על ידו, בייחוד לנוכח העובדה כי עתר רק כעבור שנתיים לאחר חתימתו על אותו הסכם, לפגמים מהותיים שנפלו כביכול באופן הבנתו הסכמתו ורצונו החופשי.
מעמד אישור ההסכם:
אין חולק כי במקרה דנן לא נפל כל פגם בהליך אישור ההסכם, שכן לא יכול להיות ספק בדבר ההקפדה על כללי אישור ההסכם האמורים בסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג, 1973, לפיהם: "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו"; הקפדה המשתקפת בבירור מהפרוטוקולים של שני הדיונים שהתקיימו בעיניין אישור ההסכם דנן.
לעניין זה מן הראוי להביא את דברי התובע עצמו בחקירתו הנגדית ולפיהם: "אני, במהלך כל החודש הזה שמעתי גם מ... שאני צריך לקחת עו"ד, וגם, אחר כך, מ.... שאני צריך לקחת עו"ד ושההסכם הזה הוא...כשאני תיארתי להם את ההסכם, ההסכם הזה לא הגיוני ואסור לי לחתום עליו וסירבתי לעשות את זה וכשעמדתי בפני השופטת זו הייתה הפעם הראשונה, המעמד הזה, לעמוד בפני בית המשפט, מאוד הלחיץ אותי ואמרתי שאולי אני באמת עושה פה טעות וכדאי שאני אתייעץ עם עו"ד ובהפסקה שהייתה דיבר איתי ...., זו הייתה פעם ראשונה בחיים שלי שדברתי איתו פנים אל פנים...הוא אומר לי אל תידאג, נעשה את מה שאתה רוצה...." (עמ' 115- 116 לפרוטוקול מיום 26/4/17).
...
למסקנה זו קיימת תמיכה מסוימת גם בהתנהגות הצדדים שניהם, ובפרט הנתבעת, אשר עוד קודם להגשת ההליך דנן, ניאותה לבקשת התובע לבחון הכנסתו באופן מדויק על מנת ללמוד על יכולתו, או ליתר דיוק - אי יכולתו, לעמוד בתשלום העיתי שנקבע על פי ההסכם, לנוכח גובה ההלוואות והחובות בהם אמור לשאת לבדו לאור התחייבותו על פי ההסכם.
לאור כל האמור, אני סבור כי יש מקום להורות במקרה דנן, על שינויו של הסכום הקבוע בהוראת סעיף 31 להסכם, אשר נקבע על ידי הצדדים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם, וזאת מכוחו של סעיף 15(3) לחוק החוזים (תרופות), ולהפחית הפיצוי המוסכם בסעיף זה, באופן הבא:
עם הגיע הבן .
סוף דבר:
התביעה נדחית, בכפוף לאמור בסעיף 183 לעיל.
