הסכם או מכרז שירותי אחזקה וניקיון במועצה אזורית

בהתאם להסכם ההיתקשרות המצילים כמו גם עובדים נוספים המועסקים בחוף כגון מגיש עזרה ראשונה, פקח, בודק ביטחוני, סדרן ועובדי ניקיון מועסקים על ידי השותפות, היינו המשיבות 2 ו – 3 (הסכם ההיתקשרות צורף כנספח ה' לתגובת המשיבות 2-3).

בסעיף 8 להסכם הקבוצי משנת 2009 נקבע כך: "המעסיקים מצהירים בזאת כי מצילים המועסקים בחופי הים יועסקו כעובדי המעסיק ועפ"י הוראות ההסכמים הקבוציים הרלוואנטיים. מחלוקות בין הצדדים ידונו על פי מנגנוני חילוקי דיעות." יצוין כי בפסק הדין לא היתקיים דיון בשאלה מה המשמעות של הוראת סעיף 8 להסכם 2009 והאם הוראה זו אוסרת על הרשויות המקומיות ובכלל זה המועצה להוציא את שירותי ההצלה בחופים, היינו את פעילות המצילים למיקור חוץ.

מתיחות זו נוצרה גם על רקע חילוקי דיעות מקצועיים ואינטרסים מנוגדים (ביחס לשאלה היכן ניתן והיכן אסור לקיים פעילות ספורט ימי), וגם על רקע קיומם של הליכים משפטיים בנושא תנאי העסקתם של המשיבים (המנעותם לחתום על הסכמי עבודה עם השותפות; דרישתם להעסקה על ידי המועצה האזורית; הליך משפטי אשר היתנהל כנגד המועצה האזורית ואשר בסיומו הושגה הסכמה זמנית לתשלום שכרם של המשיבים על ידי השותפות).

23.7 על רקע ארוע אלימות, המשיבות חופשיות לפטר את המבקשים ולא חלה מניעה חוקית או חוזית לעשות כן. 23.8 מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות משעה שלאור ארוע האלימות והצהרת המבקשים כי אינם מחויבים להשמע להוראות המשיבות, לא ניתן לכפות על המשיבות להמשיך ולהעסיק את המבקשים.

לנוכח טענת המשיבות ולפיה מאחר שבמועד הגשת הבקשה פיטורי המבקשים כבר ניכנסו לתוקף, הרי שאין מדובר בצו מניעה זמני אלא בצו עשה זמני, אשר אמות המידה לנתינתו נוקשות יותר מאלו שבנתינת צו מניעה זמני ומחייבות הוכחות חותכות על זכותם של המבקשים יובהר כי בעניינינו וכפי שכבר נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, מקום בו נעשית פגיעה מיידית בעובד, לכל הפחות בתוככי תקופת ההודעה המוקדמת, לא נודעת משמעות יתרה לאבחנה בין סוגי הסעדים האמורים והשאלה האמיתית היא האם יש לשמר את המצב שהיה קיים ערב פיטורי המבקשים [ראו למשל את שנפסק בהליך קודם בעיניינו של המבקש 2 בבר"ע 26652-09-13 א.ר.ן ניהול ואחזקות בע"מ נ' חויאר קרספילו (ניתן ביום 16.9.2013 והאסמכתאות שם) (להלן – ענין קרספילו).

בעיניין חסון הבהיר הנשיא אדלר מדוע לא ניתן לראות בעובדים שהועסקו בשירות המדינה, כעובדי מדינה קבועים בתקן: "העובדים לא עברו את הליך קבלת המינוי של עובד מדינה על פי חוק המינויים והתקשי"ר ולא עברו מיכרז, אשר נקבע כמכשיר להבטיח לציבור שהטובים ביותר יתקבלו לעבודה ולא הקרובים ביותר. חוק המינויים מחייב מיכרז פומבי כתנאי למינוי עובד מדינה, עמידה בבדיקות רפואיות, הצהרות אמונים ורכוש.

...

בהמשך פסק הדין (בסעיף 10 לפסק הדין) נקבע כי אין הצדקה למתן צו על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת בהתחשב בנימוקים הבאים: "לאחר ששקלתי, בנסיבות המקרה דנן, האם קיימת הצדקה למתן צו על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להפעיל את סמכות ביהמ"ש במקרה דנן, ולהלן אפרט את נימוקיי.

ראשית, אנו סבורים כי לא היה מקום להגשת ההליך בטרם התקבלה ההחלטה בעניין הפיטורים ושנית, שבועיים ימים שחלפו בין מועד קבלת מכתבי השימוע לבין מועד הגשת הבקשה לסעד זמני אינם יכולים לעלות, בנסיבות הענין, כדי שיהוי לנוכח ייצוג המבקשים על ידי ההסתדרות, אשר מחד מכירה את הרקע לסכסוך ומאידך מצויה בחופשה מרוכזת באופן המקשה על התארגנות להגשת הבקשה.

בענייננו, לאחר ששוכנענו בזכות הלכאורית של המבקשים, בהתחשב במאזן הנוחות כמו גם בנסיבות הדוחקות שעמדו בפני המבקשים ערב הגשת הבקשה לרבות יציאתה של ההסתדרות הכללית, המייצגת את המבקשים בהליך זה ובהליכים אחרים, לחופשה מרוכזת במהלכה קיים מצידה קושי מעשי בהכנת כתב התביעה, אנו סבורים כי המקרה דנן נכנס למקרים החריגים בהם יש מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני חרף העובדה שטרם הוגשה תביעה עיקרית ובלבד שהתביעה העיקרית תוגש לא יאוחר מיום 1.9.2018.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אנו נעתרים לבקשה למתן צו מניעה/עשה זמני ומורים כי המבקשים יוחזרו לעבודתם כמצילים בחוף אכזיב.

ביום 02.02.14 הוציאה התובעת חשבונית מס למועצה שמספרה 11155 על סך של 16,403 ש"ח ₪ בה נרשם: "עבור הפרישי שכר מינימום לתקופה 06/13 ועד 10/13". ביום 13.03.14 שלחה התובעת מכתב דרישה לנתבעת חתום על ידי עו"ד (בא כוחה בהליך זה), שכותרתו: "הנידון: הפסקת היתקשרות חוזית הודעה לפי סעיף 9(3)(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים צבוריים התשע"ג – 2013, ניקיון בתי ספר – חברת י.י.א. אחזקה ושירותים בע"מ – מיכרז 10/2011" (המכתב מופיע בגילוי המסמכים של התובעת).

על פי הוראות ההסכם התובעת זכאית לתמורה המופיעה בהצעתה למכרז ועליה לשאת בכל ההוצאות והתשלומים הכרוכים בהעסקת עובדיה לצורך מתן שירותי הניקיון למועצה.

עם כל הכבוד אני לא נותנת אמון בתשובה זו. בתצהיר עדותו הראשית מתאר מנהל התובעת את התובעת כחברה שהנה מהתאגידים הגדולים באיזור הדרום לאספקת שירותי אחזקה וניקיון.

...

בגין העבודות שביצעה התובעת בחודש ספטמבר דרשה התובעת סך של 11,046 ש"ח. אני קובעת כי המועצה תשלם 70% מזה בסך של 7,732 ₪ כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש ספטמבר 2015 ועד לתשלום בפועל.

לסיכום המועצה תשלם לתובעת סך של סך של 39,208 ₪.

ואכן, לאחר שמיעת ההוכחות ועיון בסיכומי הצדדים, מצאתי טענות רבות של המועצה כטענות צודקות, ושוכנעתי לפסוק סכום נמוך יותר מזה שהוצע על ידי טרם דיון ההוכחות.

בעניינינו כאמור המדובר במיכרז לניקיון שטחים וציוד תפעולי ואיסוף פסולת.

אין לי כאמור אלא להצטרף באופן מלא לעמדה זו. יתירה מכך, על פי תשובת המועצה כבר הודע לנותן השרות הנוכחי על הפסקת ההתקשות ביום 1.1.18 ולפיכך משמעות צו הביניים הנו הותרת כל יישובי המועצה ללא גורם שיתפעל את מערכת הביוב וללא מענה במצב של תקלות, לרבות סיכון של הזרמת שפכים לכינרת ולנהר הירדן.

מאחר שבמסגרת החוזה המועצה דורשת כי הזוכה יעמיד צוות קבוע שיהיה ערוך לטפול מידי בתקלות חירום באיזור, וזאת בתוך פרק זמן קצר שלא יעלה על 1.5 שעת מהקריאה, הרי שכתנאי מקדמי נוסף נידרש כל מציע להציג, במסגרת הצעתו, 2 אנשים מטעמו, שישמש כמנהל עבודה וכעובד, ושברשות כל אחד מהם רכב, המתגוררים דרך קבע במרחק של עד 50 ק"מ ממכרז צמח ואשר ישמשו כאותו "צוות חרום". לצורך כל על המציע לפרט במסגרת נספח ח' למסמכי המיכרז את שמות אותם אנשים.

המיכרז נשוא הבקשה איננו מיכרז לבצוע עבודות בנייה, אלא מיכרז לעבודות "אחזקה ותפעול של מערכות ביוב בתחומי המועצה הכוללת, קוי ביוב מאסף וביבי צבורי, לרבות קוי סניקה וקוי מים, תחנות שאיבה ומיתקני ביוב". כך כתוב על גבי חוברת המיכרז והעבודות פורטו בסעיף 8 למסמכי המיכרז.

...

אני קובע את העתירה לדיון מוקדם ליום 26/02/18 שעה 12:00.

המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

דיון והכרעה הסוגיה העיקרית הניצבת בבסיס העתירה שבפני הנה האם שינוי תנאי המיכרז - באופן בו חלף מנגנון ההצמדה האחיד שנקבע במקור לכלל המציעים, יחולו על כל מציע תנאי הצמדה שונים אשר יקבעו בהתאם למדינת רשומו של יצרן התחמושת - עולה בקנה אחד עם עקרונות דיני המכרזים, והאם קביעת תנאים אלו מהוה החלטה סבירה המצויה בשקול דעת ועדת המכרזים? על מנת להשיב על שאלות אלו, תוקדש ראשיתו של דיוננו לבחינת עילות הסף הנטענות בדבר שהוי בהגשת העתירה והיעדר ניקיון כפייה של תעש.

סעיף 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, קובע פרק זמן של 45 ימים להגשת עתירה מינהלית מיום היוודע העילה, ואולם סעיף 4 מאפשר לבית המשפט להורות על דחיית העתירה, אף אם הוגשה במסגרת סד הזמנים האמור, כאשר הגשתה לוקה בשיהוי המוביל לשינוי לרעה במצבו של גורם כלשהוא – דוגמאת, הרשות המינהלית, הציבור, המציע שזכה במיכרז או צד שלישי תם לב (עומר דקל מכרזים כרך שני 361-362 (2006) (להלן: "דקל, כרך שני")).

בפן הפרטי, נועדו דיני המכרזים לאפשר לרשות לבצע היתקשרות אופטימלית מבחינה כלכלית, דהיינו, להשיג את ההצעה הטובה והיעילה ביותר עבורה, תוך שימוש יעיל וחסכוני בכספי הציבור (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 162-164(1999) (להלן: "שלו"); (עומר דקל מכרזים כרך ראשון 93, 98 (2004) (להלן: "דקל, כרך ראשון"); עע"מ 6823/10 מתן שירותי בריאות בע"מ נ' משרד הבריאות, פס' 20 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 28.2.2011)).

היות שתחרות זו מחייבת שויון, מבין שתי המטרות הניצבות בבסיס דיני המכרזים, זכה עיקרון השויון לבכורה על מקבילו הכלכלי, כאשר נוכח החשיבות הרבה המיוחסת לו אף כונה בפסיקתנו, לא אחת, "נשמת אפו של המיכרז הצבורי" (ע"א 6283/94 מנורה איזי אהרון בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נא(1) 21, 26-27 (1995); עע"מ 1811/09 אסום חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מועצה אזורית שדות נגב, פס' 17 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם בנבו, 6.1.2010); פרשת נת"ע, בפס' 48)).

עם זאת יש לחדד את האמור, שכן על אף משמעותיותו של אלמנט השויון בדיני המכרזים, לא כל פגיעה בעיקרון זה במסגרת המיכרז תוביל להתערבות שיפוטית בדמות פסילת ההצעה או ההליך, אלא רק פגיעה המסווגת כמהותית, היורדת לשורשו של עניין, בעוד שפגיעה המוגדרת כטכנית בלבד תותיר את ההליך על כנו: "הלכה היא, כי אין כל הפגמים שוים ולא כל פגם יביא בהכרח לפסילת ההצעה. כך, פגמים טכניים, אשר אינם נוגעים לשורש העניין, ולא פוגעים בעיקרון השויון, או בעקרונות יסוד אחרים בשיטת המכרזים – אינם מובילים לפסילת ההצעה...." (עע"מ 6861/11 י.א אחזקה ושירותים בע"מ נ' עריית באר שבע, פס' 18 לפסק דינו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 26.8.2015)).

...

בנסיבות אלו, סבורני כי האיזון האופטימאלי יושג בהותרת המכרז על כנו, החזרת הקביעה בדבר סוג המדד או הרכב המדדים, אשר יוחלו על כלל המציעים באופן אחיד לקביעת וועדת המכרזים, ובהמשך, מתן אפשרות לכלל המציעים לעדכן הצעותיהם בהתאם ולהגישן בשנית.

לאור זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההחלטה להתבטל, תוך יישום תנאי הצמדה אחידים לכלל המציעים.

סוף דבר אשר על כן, העתירה מתקבלת בזאת, ובהתאם הנני קובע כדלקמן: החלטת ועדת המכרזים של המשיבה, מיום 3.7.2017 בדבר החלת תנאי הצמדה שונים למציעים השונים – מבוטלת.

[3: סעיפים 21 ו-25 להסכם קבוצי מיוחד שנחתם ביום 4.3.1996 בין מועצת הפועלים אילת, האגף לאיגוד מקצועי לבין עריית אילת - נספח ת/1 לכתב התביעה.

כתוצאה מכך, נאלץ התובע לעשות שימוש ברכבו הפרטי לצורך מילוי חלק נכבד מתפקידו (ביצוע עבודת הפיקוח על הניקיון) ואף לנסוע בדרכי עפר, כאשר הדבר גרם להוצאות רכב ובלאי גבוהים בהם נשא התובע, במקומה של הערייה.

בזמנים הרלוואנטיים היו דיונים עם מינהלי האזורים והועד לגבי הגדלת השטחים כפועל יוצא מהמכרז הקבלני ומתן פיצוי באמצעות הקצאת כוח אדם נוסף או באמצעות הקצאת רכבים.

] טענת הערייה שלפיה שולם לתובע רכיב אחזקת רכב בגין השמוש ברכבו הפרטי ובכך פוצה בגין השמוש ברכבו, אינה אלא לעג לרש, שכן מלבד זאת שהתובע לא היה אמור כלל לעשות שימוש ברכבו הפרטי לצורך ביצוע תפקידו, הרי שהוכח שמנהלי איזור אחרים, אשר להם הועמד רכב תפעולי, קיבלו אחזקת רכב בשוטף.

תשלום אחזקת רכב בשירות הצבורי, מעבר לכך שהוא נתון לשיקול דעת המעסיק, כפוף לכללים ולמכסות קילומטרים ורמת ניידות, כאשר לא ניתן לבצע תשלום כפול בגין אחזקת רכב ביחס לקילומטרים שלא בוצעו.

בעת כריתת החוזה או ההיתקשרות ביחסי עבודה, נוטל העובד על עצמו את 'הסיכון' לשינויים מעין אלה.

· אנחנו מבצעים את העבודה גם של הפיקוח ואחרים ואין לנו אמצעים לבצוע העבודה כמו רכבים וכו' · יש הסכם מלפני 3 שנים עם ארגון העובדים שבמידה ויהיו שינויים בשטחים מינהלי האיזור יפוצו בהתאם.

...

לאור כל האמור לעיל, הננו מורים על דחיית התביעה לתשלום פיצוי בגין שימוש ברכב הפרטי של התובע לצרכי העבודה (שימוש שביחס אליו קיבל התובע תשלום ברכיב "אחזקת הרכב").

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות המקרה המיוחדות, בהתחשב בתאונת העבודה הקשה שעבר התובע וכן בעובדה שהעירייה נמנעה מלהביא מראש בצורה ברורה וגלויה את כל הנתונים הרלוונטיים להליך ובכך שבפועל התובע אכן לא קיבל אפשרות להשתמש ברכב תפעולי, אפשרות שניתנה לעובדים אחרים (גם אם מטעמים ענייניים), לא מצאנו מקום לחייב את התובע בהוצאות.