הסחר בדרגת ישראל ממה צריך להיזהר

מקרקעי ישראל, רכוש הציבור, משאב לאומי ממעלה עליונה, ואשר שימוש בהם הוא טרף קל ומפתה – הזהירות לגביהם צריך שתהא כפולה ומכופלת.

ואולם, דוקא עצם קיומן של הכרעות במועצה בנושאים חיוניים ורבי משקל מחייב עבודת מטה ומסד נתונים, וכמובן גם תפקידו של בית המשפט (ראו עמ' 62-58 בספרו של פרופ' זנדברג), בפקוח על רשות מקרקעי ישראל שהיא נאמן הציבור – מיתעצם (בג"ץ 4736/03 אלון נ' שר התעשיה והמסחר (2008); ע"א 1257/01 אביעזר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 625 (2003)).

בנדון דידן עסקינן בנגזרת של הפרטה, ועל בית המשפט, על פי פסיקה לא מעטה, לפקוח עינו עליה בביקורתו השיפוטית על הרשות והמועצה (וראו עמדתי העקרונית המסתייגת ממגמת ההפרטה היתרה של שירותים צבוריים-שילטוניים – דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד סג(1) 644, 730-729 (2000); ובג"ץ 9488/11 מטריאל נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר (2014), פסקה כ'); נזכור כי תפקיד המועצה, לפי סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, הוא בין השאר לקבוע "את המדיניות הקרקעית של הרשות". פרופ' זנדברג מציין (עמ' 98), והדברים מקובלים עלי בהקשר לענייננו: "בעיית הנציג של הדרג הפוליטי (בניהול מקרקעי ישראל - א"ר) חריפה אף היא ומועדפים אינטרסים של קבוצות לחץ או הישגים קצרי מועד בדעת הקהל על פני תועלת כלל-חברתית ארוכת טווח. ניהול מלאי המקרקעין הצבורי סובל מקשיי המשילות הכלליים של המשטר והמינהל הצבורי. כל אלה מקשים מאוד על הפקת התועלות המצופות משמירת הבעלות וגם גורמים לתופעת ההפרטה בטרם עת. הדרך האופטימלית לשפור המצב היא טפול בכשלי המשילות ולאו דוקא בהפרטה בטרם עת". בנדון דידן, עסקינן – כאמור – בסוג של הפרטה ללא שהנושא לובן כדבעי.

...

מכאן נובע מאליו כי גם דין העתירה בבג"ץ המועצה להידחות, משממילא ניתן הסעד המבוקש בעניין זה, הוא הכרזה על בטלות החלטה 1374.

בגדרי בג"ץ המועצה אציע כי נעשה צו להוצאות מאת החווה לתנועה לאיכות השלטון, בסך של 30,000 ש"ח. אמנם עתירתה של התנועה נדחית, אך זאת תוך שניתן הסעד המבוקש בה – בטלות החלטה 1374 – ותוך שהתקיים הדיון המהותי שהציפה התנועה.

בהחלטת ביניים מיום 4.11.15 באותה עתירה, שעסקה בהחלטה 1370 של המועצה, נאמר בין השאר, "עוד מתבקש להבטיח, כי בדיון במועצה יובאו נתונים ועמדות לפני חבריה באופן שהשיקולים לכל הכיוונים יהיו נהירים כדבעי". דברים אלה מדברים בעדם, וסוף דבר שאותה החלטה בוטלה.

כאמור לעיל, כל גרסת התובע ביחס למעמד החתימה, הנה גרסה שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, שאינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהיא ובהתאם הנה בגדר עדות יחידה של בעל דין שביחס אליה חלה חובת הנמקה על בית המשפט באם בית המשפט מבקש להכריע אך ורק על פי עדות זו (ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי (9.5.12, פסקה 33)), וכי נידרשת מידת זהירות מוגברת בהכרעה על סמך עדות שכזו בלבד (רע"א 3567/13 ע-מ-ס-ת ניהול השקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (11.07.2013, פסקה ח')).

עם זאת בית המשפט העליון הבהיר כי השמוש בסמכותו של בית המשפט להכריע בשאלת מהימנות חתימה על סמך בדיקה עצמית של בית המשפט צריך להעשות בזהירות וכפי שנקבע: " גם על פי הדין הכללי, לא חייב בית המשפט להיזקק לשרותיו של גרפולוג כדי לקבוע ממצא בדבר אמתותה של חתימה... ורשאי להשוות את כתב היד או החתימה שבמחלוקת בעצמו... אך לכוחו זה של בית המשפט מיגבלות. בית המשפט אינו מומחה בכתבי יד. אין לו את הכישורים הטכניים לבצע הבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה פלונית. לכן במצבים שבהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמתות חתימה, רצוי להעזר בחוות דעתו של גרפולוג מומחה..." ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סלאח פ"ד נ(1) 499, 508.

ניתוח חוות הדעת הגרפולוגית החתימה שבמחלוקת המומחית מצד התובע שביט הגישה שתי חוות דעת (מוצגים ת/1-ת/2), בראשונה בחנה שביט את החתימה שבמחלוקת המיוחסת למוניר על ההסכם, ובשנייה את השם "מוניר מוסא חיג'אזי" הרשום בערבית בצידה הימני של החתימה, וכאמור בשתי חוות הדעת קבעה המומחית כי קיימת דרגת הסבירות הגבוהה ביותר שלפיה השם בערבית והחתימה נעשו על ידי מוניר, וזאת על בסיס השוואתם לחתימות וכתב יד להשוואה של מוניר בין היתר בפני כב' השופט ג'יוסי בשנת 2016.

...

סיכום סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל, עולה בבירור כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של הסכם המכר הנטען על ידו או את קבלת התמורה על ידי מוניר וכפי שפורט לעיל, התובע עאדל לא הביא ראיות כלשהן באשר לנסיבות עריכת ההסכם וחתימתו על ידי מוניר, ונמנע במסגרת זו מהבאת עדויות מהותיות אשר יכלו לתמוך בגרסתו, ובנסיבות אלה נשענת כל תביעתו על עדותו היחידה אשר לא מצאתי יסוד להתבסס עליה, וזאת בין היתר לאור הפגמים שפירטתי לעיל במהימנותו של התובע.

בשים לב לכל האמור לעיל, דין תביעת התובע המבקש לקבל סעד הצהרתי שלפיו הוא רכש את מלוא זכויותיהם של הנתבעים 1-4 בחלקה, וכי הוא הבעלים היחידי של זכויותיהם בחלקה, להידחות.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, על כל חלקיה, ובהתאם אני קובע את בטלותה של עסקת המכר הנטענת על ידי התובע בגינה הוגש דיווח למיסוי מקרקעין ביום 12.11.2014, והמשמעות של קביעתי זו ביחס לכל העסקאות שבוצעו עם צדדי ג' בחלקה, תמשיך ותידון בתיק תמ"ש 29726-11-16, ובית המשפט שם הוא שיתן הוראות גם ביחס לסכומים אשר הופקדו בקופת בית המשפט שם. תביעת התובע אומנם נדחתה, אך לא ניתן היה להתעלם מהפגם בהתנהלותם של הנתבעים, אשר ידעו על מעשיו של מוסא הבן, ועל כך שהלה קיבל מהתובע תשלום בגין זכויותיהם בחלקה, ובכל זאת לא "הזדרזו" להשיב את כספי התמורה ששולמו בגין זכויותיהם לתובע ורק לאחר החלטת בית המשפט לענייני משפחה הפקידו את הסכום האמור בקופת בית המשפט בשנת 2014.

טענות המבקשת בית המשפט צריך לעשות שימוש זהיר בסמכותו להתיר המצאה מחוץ לתחום ולהקפיד כי התמלאו התנאים לכך.

בתנאי השמוש של האתר מובהר לגולשים כי: "המידע המפורסם על ידינו מבוסס על מידע המסופק לנו על ידי הספקים...אנו לא נוודא ולא יכולים לערוב לכך, שכל המידע מדויק.. ואנו לא יכולים להיות אחראיים לכל טעויות שהן... מידע לא מדויק, מטעה או לא נכון...". התובענה לא תוכל להתברר כתובענה ייצוגית, מאחר "שהיקפם של הנושאים הפרטניים... חורג באופן ניכר על הקף הנושאים המשותפים לחברי הקבוצה". צריך יהיה לבצע בירור פרטני ואינדיווידואלי של כל פרט בקבוצה, היות שיהיה צריך לברר מי הסתמך על הדרוג שפורסם בבוקינג שעה שהזמין את המלון.

יתר על כן, גם באתר הרשות להגנת הצרכן והסחר נאמר כי "חוק הגנת הצרכן מגן עליכם מרכישות שבוצעו באתרים ישראלים בלבד. שימו לב שחוק הגנת הצרכן חל אך ורק על רכישות שבצעתם דרך חברות ישראליות ודרך אתרים ישראלים". לטענתה, "בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין, להכפיף את כל אתרי האנטרנט שבעולם, שבכולם ניתן לצפות בישראל... לדין הישראלי... סביר יותר להניח שהמחוקק התכוון להטיל אחריות רק על אותם גורמים שיש להם מעורבות בקביעת תוכן הפירסום וידיעה באשר לנכונותו". טענות התובעת תקנה 18(ד) לתקנות בתי המלון קובעת כי האחריות לדרוג הכוכבים היא על כל "אדם". הגדרת "אדם" לפי סעיף 4 לחוק הפרשנות תשמ"א – 1981 כוללת גם תאגיד ולכן בוקינג אחראית לפירסום המטעה והמנוגד לדין.

יש אפשרות סבירה כי פצויי ייפסק לחברי הקבוצה: הגיוני כי המצג שלפיו רמת המלון היא חמישה כוכבים הוא אחת הסיבות שתמורת השהייה בו הוציאו מכיסם יותר ממה שהיו משלמים לולא הוצג ככזה".

...

סיכומו של דבר: ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה.

(ה) סיכום: דין הבקשה לביטול ההחלטה בדבר היתר המצאה לחו"ל לבוקינג, להידחות.

החלטתי ניתנת בכובעי כרשם בית המשפט.

עקרי העובדות הצריכות לעניין על פי המתואר בכתבי האישום המתוקנים שהוגשו נגד המשיבים, המשיב 2 (להלן: פרנקפורטר) עבד מזה כמה שנים כמשגיח כשרות בצרפת, ובמסגרת עבודתו טס מישראל לצרפת וחזרה לעתים תכופות.

עוד הודגש, כי פרנקפורטר ייבא לישראל במספר הזדמנויות סם מסוג GBL בנפח כולל של 73 ליטר סם, כמות ש"על פי אומדן זהיר", כך נכתב, ניתן להכין ממנו לא פחות מ-18,000 מנות סם. את רוב כמות הסם, מכר לבן פורת – וזה האחרון סחר בסם והפיץ אותו בקרב השוק הישראלי.

נוסף על כך, ראוי לקבוע מדרג בענישה בין המשיבים, תוך החמרה בעונשו של פרנקפורטר אשר הורשע ביבוא הסם ארצה (ראו גם ע"פ 1548/18 גיא נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (28.11.2018)).

...

עם זאת, נציגת שירות המבחן הדגישה כי אף אם יוחמרו עונשי המשיבים, והם יישאו בעונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, לא יהיה בכך כדי "לטרוף את כל הקלפים ולקלקל", כלשונה, ולהתרשמותה "שניהם יתמודדו". דין והכרעה לאחר שעיינו בטענות המדינה, שמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ועיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתסקירים שהוגשו בעניינם של המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל – במובן זה שעונשי המשיבים יוחמרו כך שיישאו בעונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, כך שיינתן ביטוי משמעותי יותר לחומרת מעשיהם והעבירות שבהן הורשעו, גם אם אין בכך כדי הענישה ההולמת במקרה דנן.

לצד זאת, בשים לב למצבם הכלכלי של המשיבים כפי שהוצג לפנינו בדיון, לא מצאנו להחמיר בקנסות שהוטלו על המשיבים.

הערעור מתקבל אפוא, כאמור לעיל בפסקה 20.

על מנת לאפשר למשיבים לפנות להליך מיון מוקדם, אנו דוחים את תאריך התייצבותם למאסר בפועל ליום 1.4.2021.

במסגרת הליך זה המבקשת ערערה על החלטת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן להטיל עליה עיצום כספי בסך 1,137,600 בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

"יש לכונן ספקטרום שככל שמתקדמים לאורכו כך גדל משקלן של חובות ההגינות המוטלות על הגורמים הפרטיים. בצדו אחד החובה לנהוג בתום לב, בצדו האחר גופים דו-מהותיים, ובתווך דרגת ביניים של "מספקי שירותים צבוריים חיוניים". החובה לנהוג בתום לב משקפת רמת הגינות בסיסית, החלה על כל המהלך בעולמם של דיני החיובים החוזיים האזרחיים.

יש להזהר מפני הרחבת יתר בהטלתה, במיוחד בחברה כמו החברה הישראלית.

יחד עם זאת, שותף אני לעמדה לפיה הבנק איננו צריך לנהל חקירה ולא לנקוט פעולות אכיפה מחמירות יתר על המידה, וכי אין להטיל עליו להוכיח את הדברים ברמה ההוכחה הנחוצה במשפט האזרחי, קרי מאזן ההסתברויות, אלא ברמה פחותה ממנה (התואמת במידת מה את ההלכה בדבר שימוש הרשות המנהלית בראיות מנהליות לשם קבלת החלטה במסגרת מיתחם שיקול דעתה).

...

המשיבה טוענת כי חרף זאת נמשכו הבעיות ובסופו של דבר נשלח למבקשות (ביום 4.7.21) מכתב ביטול הסכם הסליקה.

סיכויי התובענה הלכאוריים בנסיבות המקרה הנוכחי ומה במקרה הנוכחי? לאחר עיון אני סבור כי ניתן לומר בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, כי ברמה הלכאורית שיש ליישם במסגרת בקשה לסעדים זמניים, סיכויי התובענה אינם גבוהים, ואין הם מצדיקים צו מניעה זמני.

יותר מכך, במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת"א 40191-08-21 התחייבו התובעות להימנע מלנקוט בכל צעד משפטי, שמטרתו למנוע את ביטול הסכם הסליקה ככל שהמשיבה תבקש לעשות כן. ואביא שוב את לשון סעיף 4 להסכם הפשרה (שקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.8.21) שלפיו "מקום בו הנתבעת תחליט לאחר הפגישה שלא להאריך את הסכם הסליקה מעבר למועד הביטול – התובעות [שהן המבקשות שלפני] מוותרות ויהיו מנועות מלנקוט כל הליך משפטי שמטרתו תהא למנוע באופן זמני או קבוע את ביטולו של הסכם הסליקה במועד הביטול." כשלעצמי אני סבור שהתחייבות של צד שלא לפנות לערכאות יכולה לעורר קשיים במישור העקרוני, ועדיין לכל הפחות התחייבות המבקשות מהווה הודאה מצדן כי התשתית שהייתה קיימת באוגוסט 2021 הצדיקה, עקרונית, את הפסקת ההתקשרות עמן.

התוצאה הבקשה לצו מניעה זמני נדחית.