הסדרת סבסוד פעילות רווחה לעובדים

בנסיבות אלה הגיע בית הדין האיזורי למסקנה כי "בחינה כוללת של הנתונים המוכחים בעניינינו מלמדת כי המעביד לא פעל בשום צורה כבעל האנטרס הישיר לארוע זה, ולא ראה את עצמו ככזה. מכאן כי על אף הישתתפות ההנהלה במימון של פעילות הרווחה, לא ניתן לראות בטיול בו הישתתפה התובעת כפעולה נלווית לעבודתה... בנסיבות המקרה אין לנו אלא לקבוע כי מדובר בפעילות רווחה חברתית, אשר יתכן ובצדה אינטרס משני של גיבוש, אולם הזיקה בינה לבין האנטרס הישיר של המעביד רחוקה מכדי שניתן יהיה לראותה כ"פעולה נלווית" לעבודה.

המוסד תומך בפסק הדין מטעמיו וטוען את עיקר הטענות הבאות: אין לראות בטיול כפעילות נלווית לעבודתה של המערערת בבנק מהטעמים הבאים: במקרה זה הועד, ולא הבנק הוא האחראי הבלעדי על יזום וארגון הטיול לרבות המשא ומתן עם חברות התעופה והסוכנים; חלק הארי של הטיול מומן על ידי המערערת; בני הזוג הורשו להצטרף לטיול; ימי הטיול נוכו מימי החופשה השנתית שצברה המערערת; לא חלה חובת הישתתפות בטיול, והבנק המשיך בפעילותו הסדירה במהלכו; הטיול לא היה קשור למקצועה ולהכשרתה של המערערת או לעבודתה, אלא היוה פעילות פנאי גרידא; אין אינטרס ישיר של המעביד בקיומו של טיול זה בנסיבות העניין, אלא רק אינטרס משני של גיבוש עובדים, כפי שפורש על ידי הפסיקה.

לעניין השאלה "מי יזם את הפעילות?" סומן בשאלון: "ועד". לעניין השאלה "מי ארגן ותכנן את הפעילות? סומן בשאלון: "ועד", ובפירוט נכתב: "ועד העובדים למול חברות התעופה וה[....]"; שיעור ההישתתפות של המערערת בטיול היה 4,256 ש"ח, ו-1,000 ש"ח סיבסוד; לעניין ארגון ההסעה ומימונה נכתב בשאלון כי "להנהלה לא ידוע", וסומנה האפשרות של "ועד" ו-"עובד" כאחראים לכך; בשאלון גם נכתב כי לא הייתה חובת הישתתפות בפעילות, מקום העבודה לא ניסגר לרגל הפעילות, ונציגי ההנהלה לא הישתתפו בפעילות; בהערות בסוף השאלון נכתב כי "מידי שנה יוצאים עובדים מהבנק לטיול גיבוש בארץ ובחו"ל במסגרת ימי חופשתם ובסבסוד ועד העובדים" (ההדגשה אינה במקור, ע.ר.).

...

בנסיבות אלה הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי "בחינה כוללת של הנתונים המוכחים בענייננו מלמדת כי המעביד לא פעל בשום צורה כבעל האינטרס הישיר לאירוע זה, ולא ראה את עצמו ככזה. מכאן כי על אף השתתפות ההנהלה במימון של פעילות הרווחה, לא ניתן לראות בטיול בו השתתפה התובעת כפעולה נלווית לעבודתה... בנסיבות המקרה אין לנו אלא לקבוע כי מדובר בפעילות רווחה חברתית, אשר יתכן ובצידה אינטרס משני של גיבוש, אולם הזיקה בינה לבין האינטרס הישיר של המעביד רחוקה מכדי שניתן יהיה לראותה כ"פעולה נלווית" לעבודה.

אנו סבורים, שגם אם אין התייחסות ישירה של בית הדין האזורי למכתב זה, אין בכך לשנות את המסקנה הנכונה אליה הגיע בית הדין האזורי בפסק דינו.

אשר על כן לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה, כי אין להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה אין להכיר בתאונה שאירעה למערערת בטיול כתאונה בעבודה כמשמעותה בחוק.

סוף דבר הערעור נדחה, אין צו להוצאות.

התובע ביצע את הנידרש לצורך קבלת תעודת כשרות עד ליום 18.12.2016, המועד שהוסכם עם חברת "יס" להתחלת פעילות הקפיטריה הכשרה[footnoteRef:11].

(2) עובד עצמאי, למעט מי שנימנה עם סוג אנשים שהוצאו מכלל עובדים עצמאיים, לענין סעיף זה, בתקנות ולאחר היתייעצות עם ועדת העבודה והרווחה; .

] "זו היתה התקופה של ההתנהלות של הדברים, דצמבר או נובמבר 2016, זה התהליך שהתחלנו איתו כדי להתחיל את הכשרות. התחילו הלחצים מצד העובדים הדתיים, הם תמיד טענו שהם לא יכולים לאכול כי המקום לא כשר ומפלים אותם. לא היה סיבסוד של יס בנוגע לאוכל. באותה תקופה החלה יס לסבסד את האוכל לעובדים, ואז הם התלוננו שהם לא יכולים ליהנות מהסבסוד ואז החל הלחץ להפוך את המקום לכשר". אוסיף, כי מר בלילי הצהיר שבכל תהליך ההכשרה של הקפיטריה הוא היתנהל מול התובע ולא מול גב' ארבל[footnoteRef:33].

התובע לא קיבל שכר עבור עבודתו בחודש 12/2016, מהות העבודה שביצע בהפעלת הקפיטריה לרבות בהסדרת נושא הכשרות ופגישותיו עם נציגי חברת "יס" והרבנות הראשית, מצביעים על ניהול עסק ולא על עבודה בעסק.

...

לסיכום: שוכנעתי כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע ורעייתו בעת עבודתו של בקפיטריה בחודש 12/2016 ושמעמדו באותה תקופה היה של "עובד עצמאי". עקב טעות כנה מצד התובע ורעייתו בהבנת מעמדו האמיתי הוא נרשם כ"עובד שכיר" ולא כ"עובד עצמאי".

משרישומו של התובע כ"עובד שכיר" נעשה במועד, שוכנעתי שיש לראותו כמי שעשה את המוטל עליו כדי להירשם כדין בהתאם לסעיף 77(א) לחוק ולכן יש לראותו כ"מבוטח" לפי סעיף 75(א)(2) לחוק.

סוף דבר מעמדו של התובע בחודש 12/2016 היה של "עובד עצמאי", והוא עבד באותה תקופה בקפיטריה שבניהולה של רעייתו.

לטענת הנתבע, מטרת ההשתלמות הייתה פעילות רווחה חברתית שקיים ועד העובדים ולכן אין כאן פעילות נלווית לעבודה.

מאידך, לא הוצגה התכנית שמאורגנת ליוצאים לאתרים אחרים, כמו לאילת, כך שלא ברור אם אכן מתקיימת פעילות מאורגנת בסבסוד הועד, במעורבותו ובהשתתפותו.

לעניין מספר העובדים המצומצם, יש אם כך לשאול, מה עניין מספר מצומצם של משתתפים לאירגון הישתלמות באופן מסודר או על פעילות וועדית נלווית מוסדרת? דוקא העידר תכנית מצביע על דרך בחירה של העובדים בנופש, במקום יציאה להשתלמות, ובחירה באתר מועדף עליהם ועל משפחתם והשתתפות בפעילויות שתוכניהן מתאימים להם ואין דבר ביניהם לבין עסוקם.

...

בענייננו מקבלים אנו את טענת התובע ולפיה עסקינן בימי השתלמות ופעולה נלווית לעבודה והראיה - העירייה מימנה את השהייה של העובדים בהשתלמות, לא ניכתה ימי חופשה ועודדה את העובדים לצאת להשתלמות (במקום לקבל שעות נוספות עבור עבודת הלילה שביצעו).

סוף דבר, אני סבורה שדין התביעה להידחות.

נציג הציבור, מר יעקב פרסול: אני מצטרף לדעתה של אב"ד, השופטת גילצר-כץ. סוף דבר - כמפורט לעיל, דין התביעה להתקבל כנגד דעתה החולקת של נציגת הציבור.

הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

כך, כאשר שר הבריאות ושר הרווחה נימנעו מלהתקין תקנות הנוגעות לזכויות עובדים זרים, נקבע כי "החלטת המשיבים שלא לעשות כל שימוש בסמכותם לפי סעיף 56 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, בנוגע לעובדי סיעוד בעלי זיקה חזקה לישראל, אינה מצויה במיתחם הסבירות" (בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פסקה 83 לפסק דינה של השופטת ארבל (18.11.2013) (להלן: עניין קו לעובד)).

בית המשפט לא מורה לממשלה אלו סכומים יש להקצות לחזוק מנגנוני הרווחה או לרפואת הנפש, בית המשפט לא מורה לממשלה היכן לסלול כביש או להרחיב כביש, איזה ענף לעודד או להסדיר או ליתן סובסידיה וכיו"ב – על כך מחליטה ומבצעת הממשלה על פי סדרי העדיפויות שלה, המשקפים את סולם הערכים שלה.

] חוששני כי בדרך זו פותחים אנו לרווחה שערי בית-המשפט לעתירות רבות ומרובות, שגם אם בסופו של דיון יידחו משום שיתברר שאין כאן אלא משום חוסר תבונה או חוסר יעילות, הרי ביני לביני מעוכבת הרשות הציבורית בפעילותה ובמעשיה, אם על-ידי מתן צו זמני ואם על-ידי עצם העובדה שהענין נמצא בבירור משפט" (עניין מרכז הקבלנים, בעמודים 754-753).

...

כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.

ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין: "אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'". 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.

אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.