רקע:
הנאשם הורשע על-יסוד הודאתו, בהסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (החוק).
קביעת מיתחם העונש ההולם:
בשל נסיבות תיק זה, שהמאשימה עתרה להטלת מאסר מותנה, וב"כ הנאשם עתר לענישה בדמות צו של"צ וצו מבחן למשך שנה, כשהפיצוי למתלונן מוסכם, הענישה דנן נימצאת מתחת לרף הענישה ולכן אין אני רואה לנכון לבחון את מדיניות הענישה הנוהגת ולקבוע מיתחם ענישה בתיק זה כשהמאשימה, מדינת ישראל עתרה להשתת ענישה שנמצאת מתחת למיתחם, לטענתה תוך איזון בין מכלול שקולי הענישה ושנלקח בחשבון הקושי הראייתי הממשי שהיה בתיק זה, והשאלה המרכזית בתיק זה היא ביטול ההרשעה בדין.
התכלית היא ההודאה והענישה המתאימה לה, ולכך בית המשפט מעניק זרקור על הממד האישי של הנאשם בעת גזירת עונשו ונזקיו א. הנזק הקונקרטי תלוי נאשם ב. בעבירה עצמה יש בחינה קונקרטית בכל דרגה ודרגה ג. גם נסיבות העבירה ומקומה בחייו של הנאשם שונות מנאשם לנאשם :
"לטעמי, בהקשר של הנזק הקונקרטי, נכון להתבונן על כל נאשם ונאשם. ... על כן, ניזקו יהיה לא אחת תלוי בנתוניו האישיים, בנתוני סביבתו, הקהילה, התרבות וכיוצ"ב נתונים המשפיעים על יכולת התקדמותו והתפתחותו של אדם בסביבתו"..
...
בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל נב(3) 337 (1997) בית-המשפט העליון עמד על הכלל החל על שאלת ההרשעה וקבע שני תנאים מצטברים:
"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."
בע"פ 8528/12 אלירן צפורה נ' מדינת ישראל (נבו 03.03.2013) הובהרו והוסברו התנאים הלכה למעשה ויישום:
"על בית המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את השאלה האם סוג העבירה וטיבה, על רקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, מאפשרים להימנע מהרשעה. בשלב השני, יש להידרש לשאלה, האם עצם ההרשעה עלול לפגוע "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו של הנאשם, וכפי שנקבע בעניין ביטון, על בית המשפט להשתכנע "כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב.. יש להתייחס לנזק מוחשי-קונקרטי, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, על פיהן עלול להיגרם לנאשם נזק כלשהו בעתיד."
בית-המשפט העליון קבע ברע"פ 1240/19 עופר בר לוי נ' מדינת ישראל (נבו 24.03.2019):
"אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתו של המבקש לשמש מתווך או מדביר, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך."
בע"פ 3554/16 שחר יעקובוביץ נ' מדינת ישראל (נבו 11.06.2017) נקבע כי מקום שרכיב השיקום בענישה במקרה הספציפי הינו מרכזי, הכף תיטה במקרים בהם הנזק לא מידתי
כתוצאה מההרשעה, להעדר הרשעה מבלי להותיר האחריות " לשיקול דעת הרשות" מקום שקיים חשש שהמיקוד הפורמאלי המצומצם בהתאם למאפייני אותה רשות לא ייתן המקום המספיק לשיקול השיקומי :
" התמקדות בעבירות בלבד, כפי שעשתה במידה רבה המדינה, לא תאפשר לבחור בדרך של ביטול הרשעה במקרים המתאימים לכך. הפנייתה של המדינה לשיקול דעתה של הרשות המוסמכת... אינה מקנה וודאות מספקת באשר לכך שלא יסוכל המאמץ השיקומי שעשה המערער."
קיימת גישה מרחיבה המצביעה על בחינת האיזון: הפגיעה הקונקרטית אל מול חומרת העבירה ועוצמת הפגיעה בערכים המוגנים בראייה של מקבילית כוחות וקורלציה בשיקול הדעת בכל מקרה לגופו .
כך בהחלטת רוב ההרכב:
"מקובלת עליי טענת ב"כ המערער, התואמת את ההלכה הפסוקה, לפיה בין התבחינים הללו מתקיימת מעין "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמעשה העבירה חמור יותר, נדרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי.
במקרה זה נסיבות העבירה הינן על גבול ההגנה או הצורך וככל שהיה מתלבן הבירור יותר ויותר ייתכן שלא היה הנאשם מורשע בעבירה המיוחסת לו, אלא שאין סיטואציה זו לפנינו דווקא בשל אישיותו של הנאשם שראה בעצמו את האחראי לחבלה שנגרמה למתלונן גם אם הנסיבות מתארות הדדיות או תחושת צורך בהפעלת כוח סביר בכדי להוציאו מביתו.
סוף דבר
מאפייני נסיבות האירוע, המימד האקראי הנלווה לכך, העילה להתפתחות הקטטה כדי הוצאת האורח שבגילופין מן הבית, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ללא מעורבות נוספת בפלילים , העדר עבר פלילי, הודאה וקבלת הדין למרות שניתן היה לנהל הליך בירור שלם שייתכן שתוצאתו הייתה זיכוי, הבעת חרטה, התרשמות שירות המבחן, הטיפול שעבר הנאשם במסגרת שירות המבחן, הנזק הצפוי מהרשעה התעסוקתית וכן בדימויו העצמי ותדמיתו לעיני כ100 עובדים בתפקידו כסמנכ"ל , מביאים למסקנה כי במקרה זה לא יתקיים איזון ענישתי ראוי והולם בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מהרשעה לבין חומרתה של העבירה בנסיבותיה.
נוכח האמור לעיל אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם וקובע כי הנאשם ביצע את העבירה.
