המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון ובהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בבצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש - בן זוג, עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
אין ספק כי שליחתו של המערער לריצוי מאסר בעבודות שירות עשויה לפגוע בו אך אין מנוס מהמסקנה כי לא די בשיקולים אלה, בנסיבות העניין ובשים לב לחומרת העבירה, כדי להצדיק סטייה לקולה ממיתחם העונש ההולם שנקבע, או כדי להצדיק השתת עונש שאינו כולל רכיב ממשי של מאסר ולו בעבודות שירות.
חרף נתוני פתיחה אלו, פסק בית המשפט העליון כהאי לישנא:
" אשר לתנאי השני לפי עניין כתב, והוא שהעבירה תהא כזו המאפשרת את ביטול ההרשעה ללא פגיעה חמורה בשיקולי ענישה אחרים. בית משפט קמא עמד על כוונת המחוקק הנשקפת מסעיף 382 לחוק העונשין, לפיו יש להשית ענישה מוכפלת על עבירה של תקיפה, כאשר העבירה מבוצעת כלפי בני מישפחה, לרבות בני זוג. החמרה זו מבטאת את שאת הנפש כלפי עבירות אלימות שמבוצעות בבני זוג, תופעה שמחייבת הרתעה אפקטיבית על מנת לגדועה מן השורש. אמנם, מעשי המבקש אינם ברף הגבוה של החומרה בתוך גדרי סעיף האישום, אך קביעה כי סוג העבירה בו הורשע המבקש היא כזו המאפשרת לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים – זו קביעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג".
ברע"פ 1454/21 פלוני נ' מדינת ישראל, נפסק על ידי כבוד השופט י' אלרון:
"בבקשת רשות העירעור טוען המבקש כי יש לרכך את דרישת הוכחת הנזק הקונקרטי הנדרשת לביטול הרשעת נאשם, ולהכיר אף בנזקים שעלולים להתרחש בעתידו התעסוקתי – על אחת כמה וכמה בתקופת משבר הקורונה, ולנוכח העבירה וחומרתה שאינם שוללים לכשעצמם את אפשרות ביטול ההרשעה.... בית משפט זה שב וקבע כי לא די בחשש אפשרי שהרשעה תיפגע בעתיד המקצועי של נאשם כדי להצדיק ביטול הרשעתו, שהרי פגיעה זו היא תוצאה ישירה מהוכחת אשמו של אדם בהליך פלילי (רע"פ 2768/18 סיוון נ' מדינת ישראל, פס' 14 (12.6.2018)).
...
לנוכח כל האמור התבקש בית המשפט להורות על ביטול הרשעתו של המערער בדין, ולבטל את רכיב המאסר באופן שיושת על המערער עונש של 160 שעות לתועלת הציבור בנוסף לפיצוי המתלוננת שהושת עליו.
בבש"פ 8755/21 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.12.2021) נקבע, בעניינו של רופא שתקף את אשתו בנסיבות שאינן רחוקות מענייננו, כי עיסוק במקצוע בו עשויה להיות נפקות לרישום פלילי, אינו מקים חסינות מפני הרשעה, כאשר "שיקולים אלה אינם מושכים בהכרח לכיוון אי הרשעה, וודאי במקרים של מעשים פליליים מובהקים, שהביאו לפגיעה קשה בערכים מוגנים."
מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא הינו מתחם ראוי ונכון ולא מצאנו להתערב בו. כך גם מיקומו של הנאשם בתחתית המתחם מוצדק אף הוא.
מכלל האמור, החלטנו לדחות את הערעור.
