הסדר טיעון ללא הסכמה לעונש בעבירות הריגה וחבלה חמורה

המערער הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בעבירת הריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; להלן: החוק), בשתי עבירות נשק (לפי סעיף 144(א) רישא יחד וסעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק) ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק).

הסדר הטיעון לא כלל הסכמה עונשית.

בכל הנוגע לאישום הראשון, נקבע כי שתי העבירות שבהן הורשע המערער – עבירות ההריגה והנשק – מהוות מעשה אחד, כך שהעונש בגינן לא יעלה על העונש המרבי בגין עבירת ההריגה, שהיא החמורה שבהן.

...

באשר להסכם הסולחה, ציינה המשיבה כי הדבר מצוי בחקירה וכי המערער יכול היה להגיש את הסכם הסולחה בכפוף לעדות המתלונן אך הוא ביכר שלא לעשות כן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המערער בכתב, על צרופותיהן, בתסקיר עדכני של שירות המבחן בעניינו של המערער, בתסקיר נפגעי העבירות בשני האישומים, ולאחר שנשמעו עמדות הצדדים בדיון לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה איפוא.

שני שותפיו של המערער למעשים (נאשמים 1 ו-3 בכתב האישום), הורשעו גם הם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סיוע להריגה, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסיוע לעבירות בנשק.

אכן, יש לקחת בחשבון שמדובר בעונש שהוסכם בהסדר טיעון, אך אין באמור, בנסיבות העניין, כדי להכריע את הכף (וראו: ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 21-20 (18.7.2012)).

...

לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים – המקוריים והמשלימים – ושמענו את טענותיהם בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי העונש שהוטל על המערער, על אף שהיה פועל יוצא של הסדר הטיעון והיה נכון בשעתו, פוגע בעיקרון אחידות הענישה באופן המצדיק התערבות בית משפט זה. עיקרון אחידות הענישה, הנגזר מעיקרון שוויון הנאשמים לפני החוק, מנחה את בית המשפט לשמור על הלימה בין עונשיהם של נאשמים בעלי נסיבות אישיות דומות, אשר ביצעו עבירות דומות באופיין ובנסיבותיהן (ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (1.4.2007); ע"פ 9919/17 זועבי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.7.2019); ע"פ 325/21 ניניו נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (29.8.2021) (להלן: עניין ניניו); ע"פ 2216/21 עשור נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (19.12.2021)).

יובהר כי כל האמור הוא מבלי להתעלם מכאבה של משפחת המנוח, וכי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער היה הולם בשעתו ואלמלא הועמד עונשם של שותפיו כאמור על 4 ו-6 שנות מאסר בפועל, לא היינו מוצאים לנכון להתערב בו. אשר על כן, מצאנו להקל בעונשו של המערער ולהעמידו על מאסר בפועל בן 18 שנים.

כתב האישום וההליכים הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה עונשית, בעבירות תקיפה הגורמת חבלה ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן – חוק העונשין); תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וניסיון תקיפה סתם לפי סעיפים 379 + 25 לחוק העונשין.

הנאשם ניגש אל האם ששכבה במיטתה, אחז בצוארה וחנק אותה תוך שהוא ממשיך לאיים כי יהרוג אותה, והרפה את אחיזתו רק לאחר שהתקשתה לנשום.

טיעוני הצדדים לעונש והראיות ב"כ המאשימה הפנה לערכים המוגנים שנפגעו, לכך שמדובר בתקיפה של אם שאף הותירה בה חבלה ובאיומים חמורים.

...

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו – 8.5.22.

הקורבן נורה מנשק חם, אולם, הירי בוצע בידי אחר, בעוד מורי נוכח במקום, כאשר, הכוונה המקורית הייתה לפצוע את המנוח - עם נשק קר - ולגרום לו לחבלה חמורה, אך, לא להורגו.

הנאשם הודה בעבירה של הריגה, במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה עונשית.

ראשית - מהי הנפקות, לחומרה, שיש לייחס, לגבי מדיניות הענישה, להכללת ההמתה באדישות בתוך עבירת הרצח, חלף "קודמתה" - עבירת ההריגה.

...

לצד קביעות אלה - המסקנה, ממארג הראיות, הייתה, כי המפגש ב"נתיביון" בין השניים, החל באקראי, ולא ביוזמת הנאשם, שחיפש את יריבו, בכדי להרע לו, ובנוסף - ולו מחמת הספק הסביר שנותר - ראינו לקבוע, כי דקירת המנוח באופן קשה, לא הייתה מתוכננת ומוכוונת לכך, אלא, הייתה בגדר "אופציה", שהוחלט להפעילה לאחר שמיעת העלבון מפי המנוח.

על כן - ולסיכום עמדת המאשימה - התביעה עותרת, בענייננו, לגזור עונש מאסר, אשר יהיה גבוה, משמעותית, מזה שהיה נגזר לפי מדיניות הענישה אשר נהגה טרם התיקון, וכשההרשעה הייתה בעבירת ההריגה שלפי ס' 298 לחוק העונשין.

המחוקק קבע, כי בית המשפט רשאי להטיל על המורשע מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה "או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנה". אם-כן - הדיון בדבר העונש הראוי וההולם, לרבות קביעת מתחם, הנגזר מנסיבות בצוע העבירה, ומיקום עונשו של הנאשם בתוך המתחם (או מחוצה לו - כפי החריגים שהחוק מכיר בהם), הכרחיים ומתחייבים, כיום, גם בעבירת הרצח, ובניגוד למה שנהג טרם התיקון.

כתב האישום וההליכים הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה עונשית בעבירה שעניינה פציעה כשהעבריין מזוין, לפי סעיף 335(א)(1)+ סעיף 334 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן – חוק העונשין) וכן היזק לקווי תשתית לפי סעיף 453(ב)(1) לחוק העונשין.

לצורך בחינת מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, ניתן להפנות לפסקי הדין הבאים (בשינויים המחויבים): ע"פ 8505/21 ששקוב נ' מדינת ישראל (8.6.2022), בו נדחה ערעור נאשם שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לאחר שתקף את המתלונן באמצעות אלה.

במקרה זה הכה הנאשם במתלונן באגרופים, הצמיד אולר לאוזנו ואיים להרגו.

...

הנאשם הגיע לבניין בו התגוררה המתלוננת, דפק בחוזקה על דלת ביתה ולאחר מכן חתך את הצינור הראשי של דוד המים וגרם להצפה וכן ניתק את צנרת הגז של הדירה ובשל כך התפשט במקום גז. סיכומו של דבר, בשים לב לכל האמור לעיל, אני סבור שמתחם הענישה ההולם את מעשיו של הנאשם נע בין 10 חודשי מאסר בפועל ועד 30 חודשי מאסר בפועל.

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על הפעלת עונש מאסר מותנה בן חמישה חודשים שהוטל על הנאשם בת"פ 13928-05-21 (שלום נתניה, גזר הדין מיום 14.6.21) וזאת באופן ששלושה חודשים יצטברו לעונש אותו הטלתי והיתרה תחפוף.