הסדר טיעון והודאת נאשמת לפי סעיף 143א לחסד"פ

ביום 21.11.2023 במסגרת דיון מקדמי לפי סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), שנערך לפניי, ומשהצדדים לא ניאותו לקבל את המלצות בית המשפט במסגרת הליך הגישור הממושך שנערך בתיק זה שכלל עיון בכלל חומר הראיות, התיק נקבע לישיבת גישור נוספת.

עוד מסר הסניגור כי הנאשם ביקש או לטעון באורח חופשי לעניין העונש או להפנות את התיק לשמיעת ראיות; ביום 18.01.2023, הגישה המאשימה את היתנגדותה בכתב לבקשת הנאשם לחזור מהודאה, והפנתה לפרוטוקול הדיון מיום 02.01.2023, שם הנאשם שהיה מיוצג כל העת על ידי סניגור הצהיר כי קרא את כתב האישום, הבין את תוכנו, ואישר את הסדר הטיעון.

סעיף 153(א) 1982 לחסד"פ שכותרתו "חזרה מהודאה", קובע כהאי לישנא: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". הינה כי כן, מצד אחד, סעיף 153(א) לחסד"פ מותיר פתח לנאשם ומאפשר לו לחזור מהודאתו מקום שנפל בהודאתו פגם וכאשר היא אינה משקפת את שארע באמת.

...

בהמשך לכך התפרץ הנאשם בעוד בית המשפט מכתיב את החלטתו בדבר שחרורו של עוה"ד הדס לוי מטעם הסנגוריה הציבורית, ומסר כי "רגע, רגע, אני מבקש כעת לתקן את הפרוטוקול וללכת לשירות המבחן. אין לי כסף לעו"ד. אני חסר אונים. אני גם יודע שאני זכאי.... אם בית המשפט יזכה אותי מעבירת אלימות... עברתי שם תקופה... אין בעיה, אני מקבל את ההסדר, אבל יחד עם זאת אני רוצה להסביר מה היה לי בעבר. בעבר קצינת המבחן הפנתה אותי לפסיכיאטרים וטיפולים רפואיים, דברים שאני לא רוצה שיקרו היום. אבקש לצאת מהאולם להתייעץ עם עו"ד". לאחר שבית המשפט ערך הפסקה בדיון ביקש הנאשם לחזור בו מבקשתו לשחרר את עוה"ד הדס לוי מטעם הסנגוריה הציבורית ועתר לקבל את ההסדר שהוצע לו. לאחר הפסקה נוספת שנערכה בדיון הודיעו הצדדים כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון שבמסגרתו, הנאשם יודה בכתב אישום מתוקן (ת/1) וישלח לשירות המבחן וכי ככל שהתסקיר יהא חיובי וימליץ על הארכת המאסר המותנה התלוי ועומד כנגדו, אזי הצדדים יבקשו לאמץ את המלצותיו.

לאור האמור, שוכנעתי כי במקרה הנדון הנאשם העלה את טענת החפות, לא מתוך שיקולים טקטיים גרידא, אלא מתוך אמונה שלמה בחפותו ורצון כן ואמתי להוכיח את צדקת טענותיו.

סוף דבר, לאור העובדה כי בקשתו של הנאשם לחזור בו מהודאתו הועלתה בשלב מוקדם באופן יחסי של ההליך הפלילי, לאור התרשמותי כי הבקשה נובעת ממניעים כנים, וכי הנאשם אינו מונע משיקולים טקטיים או מרצון לזכות ביתרון דיוני כזה או אחר, ובשים לב לכך שההודאה ניתנה בעוד להתרשמותי הנאשם היה נתון בסערת רגשות, ומשום הספק שמצאתי באמיתות הודאתו – הריני מתירה לנאשם לחזור בו מהודאתו.

בכל הנוגע לבקשת הסניגור להשתחרר מייצוג: לאחר ששמעתי את טענות הסנגור ובקשתו להשתחרר מייצוג הנאשם בתיק זה ומשהנאשם מצדו ביקש אף הוא כי ימונה לו סנגור אחר תחת עוה"ד הדס לוי מצאתי להורות על שחרורו של עוה"ד לוי מייצוג הנאשם בתיק זה. העתק הפרוטוקול יישלח למשרדי הסנגוריה הציבורית על מנת שתמנה לנאשם סנגור תחת עוה"ד הדס לוי.

]השופט א' שטיין: העתירה עניינה של העתירה שלפנינו הוא הסדר טיעון שנעשה בין המשיבה 1, כזרועה של המשיב 2 (להלן: הפרקליטות), לבין המשיב 5 (להלן: הנאשם) ואשר הוגש לבית המשפט המחוזי נצרת בגדריו של תפ"ח 41205-01-17 (להלן: הסדר הטיעון או ההסדר).

הפרקליטות חולקת על כך. לטענתה, הסדר הטיעון נעשה על בסיס שיקולים מקצועיים וענייניים והוא גם הפך למעשה עשוי לאחר שהנאשם הודה במסגרתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן ובית המשפט המחוזי הרשיעו על פי הודאתו בהתאם לסעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

...

אזכיר בהקשר זה את האמור בסעיף 14(א)(8) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, אשר קובע כי "הוראות חוק זה לא יחולו על [...] כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין [...] ועל מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידיהם". סבורני אפוא, כי אין בידינו ליצור זכויות יש מאין: את מה שהחוקים שמניתי לא נותנים לעותרים לא נוכל לתת להם בדרך של חקיקה שיפוטית – מה גם שהעותרים לא העלו שום טענה קונקרטית בנוגע לנחיצות החומר שאותו הם מבקשים.

תאריך הישיבה: כ"ט בשבט התש"ף (24.2.2020) בשם המערער: עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה: עו"ד רוני זלושינסקי בשם "ידידת בית המשפט": עו"ד יגאל בלפור ][]פסק-דין ]הנשיאה א' חיות: האם שופט שדן בהליך גישור פלילי שהסתיים בהסדר טיעון "פתוח" – קרי, הצדדים הגיעו להסכמה באשר להרשעת הנאשם אך לא באשר לעונשו – רשאי להמשיך לידון בהליך ולגזור את עונשו של הנאשם, או שמא קמה עילת פסלות קוגנטית המונעת ממנו לעשות כן? זו, בתמצית, השאלה העקרונית המתעוררת בעירעור שבפנינו על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' גת) מיום 15.12.2019 בת"פ 34312-02-18, לפסול את עצמו מלדון בעיניינו של המערער.

קביעה לפיה יש להעביר את התיק למותב אחר לצורך גזירת הדין תסכל, כך לטענת המערער, את נכונותם של נאשמים להודות בהסדרי טיעון "פתוחים". לטענת הפרקליטות, ככלל, מקום שבו הליך גישור או הליך מקדמי בפלילים לא הסתיים בהסדר טיעון "סגור", יש להעביר את התיק למותב אחר לצורך המשך הדיון נוכח הוראת סעיף 143א(ה) לחסד"פ. לגישתה יש לעשות כן הן כאשר בהמשך נידרש קיומו של הליך הוכחות והן כאשר מדובר בטיעונים לעונש ובגזירת הדין בלבד.

עוד אציע כי נקבע שמקרים אחרים, שבהם הסתיים הדיון בהסדר "פתוח" במסגרת דיונים לפי סעיף 143א לחסד"פ אינם באים בגדר סעיף 143א(ה) וככלל, הדיון בהם יוסיף להתקיים בפני אותו השופט שניהל את הדיון המקדמי או הגישור, אלא אם כן קמה באותו מקרה עילת פסלות מכוח סעיף 77א לחוק בתי המשפט.

כפי שעולה מהנתונים שהציגה פרקליטות המדינה, בימי המוקד שמתקיימים בבתי המשפט ברחבי הארץ, נדונים מדי שבוע כ-2000 תיקים וכ-80% מהם מסתיימים בהסדר טיעון שבו מורשע הנאשם על סמך הודאתו בכתב אישום מתוקן.

...

בית המשפט הטעים בהחלטתו שלדעתו "יש מקום כי המאשימה תשקול עמדתה בכל זאת ותיתן אמון בבית המשפט שיוכל לשמוע את הטיעונים לעונש בתיק על אף הליך הגישור שהתקיים לפניו". הפרקליטות מצידה דבקה בעמדתה לפיה אין מקום שהטיעונים לעונש ישמעו בפני שופט הגישור ובנסיבות אלה, פסל עצמו המותב מלהוסיף ולדון בהליך, אך ראה להוסיף כי: "לנוכח המציאות באולמות המוקד, מטעמים של יעילות דיונית, ובהתחשב במקצועיותו של בית המשפט וניסיונו, ואף לאור אופי ההליך הספציפי שהתנהל לפניי בתיק זה, אינני סבור שישנה הצדקה מהותית להעברת התיק לשמיעת טיעונים לעונש בפני מותב אחר במקרה דנן, ועל כן הייתי מצפה מהמאשימה שתוותר על בקשתה להעברת הדיון לשמיעת הטיעונים לעונש בפני מותב אחר, אך כאמור שעה שהמאשימה עומדת על בקשתה, לנוכח הפסיקה האמורה של בית המשפט העליון, סבורני כי אין מנוס מהיעתרות לבקשה". המערער הגיש ערעור על החלטה זו, ובתגובה לערעור שינתה הפרקליטות את עמדתה והודיעה כי בנסיבות המקרה הפרטני היא אינה מתנגדת להמשך שמיעת ההליך בפני השופט י' גת. בעקבות כך, הוחלט ביום 22.1.2020 שהתיק יובא לדיון בפני מותב תלתא וכי הצדדים יגישו את התייחסותם לשאלות העקרוניות המתעוררות בערעור ולהשלכות הרוחב הנובעות מהלכת עווידה בכל הנוגע לפסילת השופט הדן בהליכי גישור ובדיונים מקדמיים המתנהלים מכוח סעיף 143א לחסד"פ. כמו כן, עוכב ההליך בעניינו של המערער בבית המשפט קמא עד להכרעה בערעור דנן.

מסקנתי לפיה יש לפרש את התיבה – "הסתיים הדיון בכתב האישום" שבסעיף 143א(ה) לתסד"פ – כסיום שלב הכרעת הדין, מבוססת על הנתונים שהוצגו בפנינו ועל החוק כנוסחו היום.

סוף דבר – אני סבורה כי יש לבטל את הכלל הפרשני שנקבע בעניין עווידה ותחתיו יש לקבוע כי במקרים שבהם התנהל הליך מכוח סעיף 143א לחסד"פ שלא הסתיים בהכרעת דין – יועבר הדיון בו לשופט אחר בהתאם לס"ק (ה).

נוכח מסקנה זו אציע לחבריי כי הערעור יתקבל וההליך בעניינו של המערער יוחזר לדיון בפני השופט י' גת לצורך שמיעת טיעונים לעונש וגזירת דינו של המערער.

ההליכים בבית המשפט קמא: בכתב האישום בגינו הובא המערער לדין נטען, כי בתאריך 03.05.2019, בסמוך לשעה 23:30, ובפרק זמן שאינו ידוע במדויק למאשימה עובר לתאריך זה, החזיק בלא רשות בתא מטען של רכב טויוטה, אקדח חצי אוטומאטי (CZ), מחסנית לאקדח ו-6 כדורים בקוטר 9 מ"מ. בתאריך 02.07.2019 היתקיים הדיון הראשון בעיניינו של המערער, במסגרתו הסכימו הצדדים כי יתקיים הליך מקדמי לפי סעיף 143א לחסד"פ; כי בית המשפט ייחשף לתיק החקירה; וכי ככל שההליך לא יסתיים בהליך המקדמי, יועבר התיק להמשך בפני מותב אחר.

במסגרת זו היתקיים שיח מחוץ לפרוטוקול, שלאחריו הודיע ב"כ המאשימה, כי "הגענו להסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן, הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע. הנאשם יישלח לקבלת תסקיר שלאחריו יטענו הצדדים לעונש. אין הסכמה עונשית אבל מוסכם שניתן יהיה להגיש את כל תיק החקירה במסגרת הראיות לעונש לצורך הוכחת נסיבות ההחזקה ונסיבות הארוע". ביהמ"ש הודיע למערער, כי "אינו כבול בהסדר טיעון וגם אם תהיה בעתיד הסכמה עונשית בית המשפט לא יהיה חייב לכבדה"; הורה על קבלת כתב האישום המתוקן (שהיה זהה לכתב האישום המקורי פרט לכך שצוין, כי הנשק והתחמושת שהוחזקו על ידי המערער, נתפשו ברכב הטויוטה בעת ששניים אחרים, שזהותם ידועה, נהגו בו); ולאחר שהמערער הודה בעובדות של כתב האישום המתוקן ("אני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן, לרבות שמצאתי את האקדח ושמתי אותו בבגאז' של הטויוטה. אני החזקתי בנשק. חוץ מהאקדח החזקתי בכדורים, היו 5 כדורים. לא זוכר בדיוק, 6 כדורים"), הרשיע אותו ביהמ"ש בבצוע עבירות של החזקת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין ובעבירה של החזקת חלק של נשק או תחמושת לפי סעיף 144(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפיכך, וכאמור, ביהמ"ש הרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו, והוסיף, כי "בכל הקשור לנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, סבורני כי לא ניתן לקבל את הטענה כי הנאשם מצא את האקדח יום קודם לכן, אסף אותו והחזיקו אך ורק על מנת למסרו למישטרה ביום המחרת, כנטען על ידו, ועל כן ביחס לנסיבות הקשורות בבצוע העבירה טענת הנאשם נדחית". התסקיר הראשון בעיניינו של המערער הוכן, כאמור לעיל, עוד ביום 20.02.20, וממנו עולה כי המערער היה באותה העת כבן 19, רווק ללא ילדים, התגורר בפזורה הבדואית-חורה.

דברים ברוח זו כבר נאמרו ע"י כב' הנשיא זמורה בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד א' עמ' 5, 18): "אחד מחכמי המשפט כינה פעם יפה את חוק העונשין ואת הפרוצידורה הפלילית כ'מגנה כרטה של הפושע'. יש בכינוי זה משום תבונה רבה. רוצים להבליט בו את הרעיון שהפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט". בית המשפט צריך להכריע את דינו של נאשם על פי המחלוקת שבאמת שוררת בין הצדדים, וכפי שציין כב' השופט הנדל בע"פ 6813/16 אלי סמסון נחמני נ' מדינת ישראל (מיום ‏17.9.2018) המשפט אמור לשקף את המצב כפי שהוא, שכן "המשפט הפלילי על דרישותיו הראייתיות אינו משחק אשקוקי, או משחק בכלל". מכאן הסיק ביהמ"ש, כי ראוי להגדיר את ירעת המחלוקת במועד הקרוב ביותר להכרעת הדין.

...

הערעור הופנה כנגד החלטת ביהמ"ש קמא שלא להכריע במחלוקת עובדתית שבין הצדדים במסגרת גזר הדין למרות הסכמתם שכך ייעשה; על החלטתו, שניתנה בהכרעת הדין, שלא לקבל את גרסת המערער כפי שבאה לידי ביטוי בהודעות שמסר במשטרה ואשר הוגשו בהסכמה; ולחילופין כנגד חומרת העונש שבסופו של דבר הושת על המערער.

גם באשר לעונש לא מצאנו ממש בערעור; לא מצאנו כי הענישה שהוטלה על המערער מחמירה נוכח חומרת המעשים, וניתן לומר כי ביהמ"ש נתן משקל לא מועט לנסיבות האישיות של המערער, לחלוף הזמן ולהיעדר עבר פלילי.

בנסיבות אלה, לא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער סוטה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים זאת, בפרט כאשר קיימים שיקולים כבדי משקל בדבר הצורך בהרתעת הרבים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור על כל חלקיו - נדחה.

בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון והעונש המוסכם, הרשיע את הנאשם על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, וגזר עליו את העונשים שהוסכמו בהסדר הטיעון: שלושה חודשים וחצי מאסר בפועל שיימנו מיום מעצרו (26.7.2021), כך שלא נותרה לנאשם תקופת מאסר לריצוי; מאסר על תנאי; פיצוי לעותרת בסך של 5,000 ש"ח (להלן: פסק הדין).

ככל שהליך הגישור הפלילי מביא להבשלת הסדר טיעון בין הנאשם למדינה – עומדות לנפגע העבירה הזכויות המוקנות לו בחוק (ראו לעניין זה סעיף 143א(ז) לחסד"פ וסעיף 17(ד) לחוק זכויות נפגעי עבירה).

עיון בסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה מגלה כי גם טענה זו הנה נעדרת בסיס: "17. (א) נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שקבל הודעה לפי סעיף 8(ג)(2) על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם או על פרטיו של הסדר טיעון המתגבש עם הנאשם או שהתביעה תגיע להסדר לסגירת תיק עם החשוד או על פרטיו של הסדר לסגירת תיק המתגבש עם החשוד או על האפשרות שעניינו של הנאשם יועבר לבית משפט קהילתי, זכאי שתנתן לו היזדמנות להביע את עמדתו לפני התובע, לפני קבלת החלטה בענין.

...

לגופם של דברים, העותרת טוענת כי בהליך הפלילי לא נערכה בחינה שיפוטית של דיות הראיות, משקלן וקבילותן; וכי בחינה כזו מחייבת את המסקנה שמכלול הראיות בתיק מספיק להרשעת הנאשם באישום כפי שהוגש במקורו לבית המשפט.

ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת לענייננו, ולפיכך אני סבורה כי ראוי להותירה למקרה המתאים (אשר לקושי הטמון בהכרעות שיפוטיות תיאורטיות, שלא אגב מקרה קונקרטי, ראו בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פס' 5 לפסק-דינו של השופט נ' סולברג (23.5.2021)).

בית משפט זה (השופט נ' הנדל) הביע עמדתו כי קיימים קשיים בלתי-מבוטלים בהכרה בזכות ערעור כאמור, אם כי, בסופו של דבר לא הכריע בעניין, בין היתר, בהינתן הסכמת המדינה לדיון בערעור לגופו, וכן בשל חשיבות הסוגיות שנדונו שם. נקודת המוצא היא, כי זכות ערעור אינה מוקנית באופן "אוטומטי", אלא מכוננת מכוח הוראה מפורשת בחוק (ראו, מני רבים: בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, מב(1) 355, פס' 6 לפסק-דינו של השופט מ' שמגר (1988)); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, מב(1) 732, פס' 2 לפסק-דינו של השופט מ' בייסקי (1988); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נז(4) 443, פס' 17 (2003)).

אמנם, בעניין חסן נקבע כי קביעתה של הערכאה הדיונית בעניינו של עד סרבן היא "פסק-דין"; אולם גם בהקשר זה, ספק אם ניתן ללמוד בהכרח מהמסקנה שם, לכל מקרה שבו מכריע בית המשפט ביחס לבקשתו של נפגע עבירה, הטוען לפגיעה בזכויותיו בקשר להליך הפלילי.