כתב האישום
ביום 27.1.2021 הורשע המערער, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בסדרת מעשי סחיטה באיומים אשר בוצעו באופן שיטתי כלפי מספר רב של אנשים ובכמה עבירות נילוות.
בשל מעשי העבירה האמורים והעבירות הנילוות, הורשע המערער בסחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) (ריבוי עבירות); סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק (ריבוי עבירות); התפרצות וגניבה ממקום מגורים, עבירה לפי סעיפים 406(ב) ו-405(ד) לחוק (ריבוי עבירות); פגיעה בפרטיות (הטרדה אחרת), עבירה לפי סעיפים 2(1) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (ריבוי עבירות); ונהיגה ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 10 ו-62(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].
הלכה היא עמנו כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות בהן גזר הדין מגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו, מני רבים: ע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (30.10.22); ע"פ 2260/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (18.7.2022); ע"פ 5262/21 אבו סבילה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.5.2022); ע"פ 8172/21 חג'אזי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (15.5.2022)).
...
יחד עם זאת, סבורני כי מכלול נסיבותיו של המקרה שלפנינו מוביל למסקנה שהפעלת כל המאסרים-על-תנאי לריצוי במצטבר מחמירה עם המערער יתר על המידה.
טענת המערער בדבר אכיפה בררנית, דינה להידחות.
לצד זאת, לנוכח המאסר הממושך – בן 10 שנים – שהושת על המערער, ולאור מכלול הנסיבות, סבורני כי נכון היה שלא להוסיף אליו את המאסרים על-תנאי לתקופות קצרות שהיו תלויים ועומדים נגדו.