הסדר טיעון בתיק תקיפה על רקע משחק קלפים

השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 20.11.2014 בת"פ 34605-12-12 (כב' השופטת ט' חיימוביץ) במסגרתו הושתו על המערער 14 חודשי מאסר (בנכוי ימי מעצרו), מאסר מותנה ופצוי המתלונן בסך 5,000 ש"ח. זאת לאחר שהורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון (שלא כלל הסכמה לעניין העונש), בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק.

המערער הופנה על ידי בית המשפט המחוזי לשירות המבחן והוגשו בעיניינו מספר תסקירים, מהם עולה – בין היתר – כי: מדובר באדם שהיה באותה עת בן כ-47; בעל עבר נקי; המערער לקח אחריות למעשיו והביע צער על תגובתו האימפולסיבית והקיצונית כלפי המתלונן; המערער סובל מבעיית הימורים ומבזבז משכורתו על משחקי קלפים, למרות מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו.

מתסקיר משלים בעיניינו של המערער, שתאריכו 4.5.2015, עולה: כי לאחר גזר הדין הוא ממקד את משאביו בעבודה על רקע רצונו לעבוד ולהחזיר חובותיו; כי הפצוי שהושת עליו שולם; כי אישתו הגישה בקשה לגירושין ולקבלת דמי מזונות; וכי למעט העבירות מושא כתב האישום לא עומדים כנגד המערער תיקי מב"ד נוספים.

...

בתשובתה טוענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עורך דין אופיר טישלר – כי יש לדחות את הערעור.

הגם שלטעמי לא נפלה שגגה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לא בלי לבטים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, להעמיד את עונשו של המערער על שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל ולהותיר את המאסר המותנה על כנו וכך אציע לחבריי לעשות.

על רקע האמור – נסיבות הדקירה – חמת זעם רגעית, חד-פעמית, בעקבות חשדוֹ של המערער באשתו ובשכן; ותהליך שיקומי ראוי להערכה, אכן מוצדק לחרוג בעניין דנן לקולא.

על פי עדותו פעילותו כוללת תקיפה של מקומות המשמשים להימורים בלתי חוקיים והוא הישתתף בלמעלה מאלף פשיטות (עמ' 21 ש' 1).

עוד יש לבחון האם נוכח הראיות שהונחו בפני בתיק זה, יש מקום לקבוע במקרה דנן כי המשחק מבוסס על יכולת יותר מאשר על מזל.

כיוון ששחקן המוסיף להמר עד סוף המשחק יכול למצוא עצמו במצב שלא כל האחרים "יקפלו", אז ייחשפו קלפיו (וייחשף כל "בלאף"), על כן ברור לחלוטין שזהות קלפי הכיס, שאינה אלא מזל, משפיעה דרמאטית על מהלך ההימורים שלו.

עוד הפנה להבחנה שנערכה בעובדות כתב האישום, וטען שאין ללמוד דבר מהעונשים שנגזרו על יתר המעורבים בפרשה (הנאשם 1 ביחס לדילרים הנוספים, נאשמים 3-5) משעונשים אלה נגזרו במסגרת הסדרי טיעון.

זאת מאחר ובבסיס הדברים כאמור, לא קיים גורם ידוע אותו ניתן היה לחקור ואף בראי האנטרס הצבורי ותחושת ההגינות, משכלל המעורבים במקום (הדילרים והמארגן) הועמדו לדין [ראו והשוו בהקשר זה דברי כב' השופט הנדל בע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (1.3.2017) לפיהם לאור השינוי הדוקטריני שחל בהגנה מן הצדק והרחבתו יש לבחון האם נפגעה תחושת הצדק וההגינות כש"מוקד הבחינה הוסט מהיתנהגות הרשות אל עבר מצבו של הנאשם על רקע נסיבות ההליך" (ס' 46 לפסק הדין, כב' השופט הנדל)].

...

בנוסף, אינני סבורה כי התפקיד המרכזי שמייחסת המאשימה לנאשם 1 (ברק ניר) וההבחנה בינו לבין הנאשם היה צריך להביא להחלטה שלא להאשים את הנאשם מהטעמים המפורטים לעיל בדבר תפקידו של הנאשם והאיסור החוקי החל על מעשיו.

בנסיבות אלה, הטענות המקדמיות נדחות.

סוף דבר, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה על פי סעיף 225 לחוק, משהוכחו יסודות העבירה ומשמצאתי כי הוא בגדר עורך משחק אסור כהגדרתו על פי סעיף 224 לחוק.

כללי בטרם שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הודו הנאשמים בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדם, שאלה עיקריהן: ביום 14.01.17 בסמוך לשעה 22:00, הנאשמים, ג.י. – המתלונן, ואחרים, הישתתפו במשחק קלפים "פוקר" בדירת מגורים בקרית-מלאכי.

עתרה להטיל על כל אחד מהנאשמים 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופצוי בסך 10,000 ₪ וכן להפעיל את המאסר על תנאי בן 4 החודשים התלוי ועומד נגד הנאשם 1, במצטבר למאסר שיוטל עליו בתיק זה. ב"כ הנאשם 1 טען, כי הנאשם הודה במיוחס לו, לקח אחריות על מעשיו וחסך בזמן שפוטי.

הסיבה שהביאה את הנאשמים לתקוף את המתלונן היא סיכסוך על רקע משחק קלפים משותף.

...

אף שיתכן שיש צדק בטענת בא-כוח המערערים לפיה מתחם העונש ההולם צריך היה להיות רחב יותר בנסיבות המקרה דנן, אנו סבורים כי העונשים שהושתו על המערערים אינם חמורים יתר על המידה.

בהתחשב בכל האמור ובנותני דעתי למכלול הסנקציות שננקטו ושיוטלו על הנאשמים בעטיו של מעשה העבירה שביצעו, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים: הנאשם 1 6 חודשי מאסר בפועל, ללא ניכוי תקופת מעצרו.

אני מחייב את הנאשם לשלם למתלונן פיצוי בסך 10,000 ₪.

אני מחייב את הנאשם לשלם למתלונן פיצוי בסך 10,000 ₪.

בבקשה נטען, בעקרי הדברים, כי ביום 4.4.2021 הוגשה כנגד המבקש בקשה למעצר עד לתום ההליכים וכתב אישום; בכתב האישום נטעם שהמבקש ביחד עם אחר תקפו את המתלונן בנסיבות מחמירות ועוד נטען שהמבקש הפר הוראה חוקית עקב התקיפה; ביום 11.5.2021 נעצר המבקש עד לתום ההליכים; ערר שהוגש על החלטה זו נדחה ביום 25.5.2021; ההליך העקרי קבוע להוכחות ביום 20.10.2021; בעיניינו של האחר הוגש כתב אישום זהה; האחר שוחרר בתנאים ובהסכמה ובעקבות הסדר טיעון שנעשה עמו לאחרונה תוקן כתב האישום בצורה מקילה למדי; האחר נשלח לתסקיר כשהוא משוחרר ללא תנאים ובהסכמה; בנסיבות העניין, פרק הזמן שהמשיב יוותר במעצר יהיה ארוך יותר באופן משמעותי מהעונש שיושת עליו ככל שיורשע, ובשים לב לכך שמשפטו יערך בעוד כחודשיים וההסדר המקל שנעשה עם האחר יש מקום להורות על שיחרורו למעצר בית.

בכתב האישום נטען, בעקרי הדברים, שבעניינו של המבקש היתנהל הליך ב-מ"ת 27420-10-19 בבית המשפט השלום בתל אביב, כאשר ביום 2.2.2021 נקבע שם (כב' השופטת שלומית בן יצחק) כי המבקש ישוחרר בתנאים ובכלל זה "נאסר על המשיב לבצע עבירות של הפרת הוראה חוקית או כל עבירת אלימות שהיא, ומובהר לו כי ביצוען, מעבר לעובדה כי הוא אסור על פי חוק, מהוה גם הפרת תנאי השיחרור". ראוי לציין שההליך הנ"ל בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 27423-10-19) ננקט כנגד המבקש בטענה שתקף באלימות את המתלוננת תוך הפרת תנאי מעצר בית מלא שנקבעו בעיניינו בתיק מ"ת 37778-05-19 והוא הואשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג והפרת הוראה חוקית.

בכתב האישום בהליך הנוכחי נטען עוד כי ביום 29.3.2021 המבקש שיחק ביחד עם אחרים בקלפים; בהמשך היתגלע ויכוח בין המבקש לבין המתלונן, ומיד לאחריו תקף המבקש בצוותא חדא עם אחר את המתלונן בכך שמשך אותו בחולצה בחוזקה לכיוונו וביחד עם האחר הוא החל מכה את המתלונן במכות אגרוף בפניו; עוד עולה כי הנוכחים במקום התקיפה ניסו לגונן על המתלונן ולמנוע מהמבקש ומהאחר להמשיך ולתקוף אותו אך התקשו לעשות כן, עקב התנגודת אקטיבית של המבקש והאחר שחתרו להמשך מגע עם המתלונן ולהמשך תקיפתו; עוד נטען כי לאחר שהנוכחים במקום הצליחו להרחיק את המבקש ממקום התקיפה והאחר נותר במקום, כשהוא עדיין מנסה לתקוף את המתלונן, האחר תפס את עורפו של המתלונן ובד בבד נגח עם ראשו בראשו של המתלונן ולאחר מכן הטיח בראשו של המתלונן כסא עם רגלי ברזל; בנוסף נטען כי המעשים המיוחסים למבקש בוצעו כאשר היהב נתון תחת השפעת אלכוהול.

כך נקבע כי הרצף "של ביצוע עבירות אלימות, מקים תמונת מסוכנות, בפרט על רקע שימוש באלכוהול, אשר מחייבת זהירות רבה בכל שיחרור לחלופה. בית משפט השלום, למרות קושי של ממש במתן אמון בעורר, שלחו לקבלת תסקיר, התסקיר אשר הוגש הנו תסקיר שלילי, הן במובן ההתייחסות לעורר, והן בשאלה של אפשרות החלופה המוצעת לפקח עליו כנדרש. ידוע הכלל לפיו לקבלת החלטה בנגוד לתסקיר שלילי של שירות המבחן, נדרשים נימוקים מיוחדים, ואין כאן נימוקים מיוחדים לעשות כן. יתרה מכך, יש לקבל את הנמקת בית משפט השלום, ולמעשה ממכלול הנסיבות עולה כי יש לקבל את עמדת שירות המבחן, ואין להורות על שיחרורו של העורר לחלופה המוצעת. המסקנה האמורה הנה שילוב של שני היבטים, האחד הנו המסוכנות העולה מהעורר, מסוכנות בכלל, ותחת השפעת אלכוהול בפרט. ההיבט השני הנו, חוסר האמון בעורר, אשר בהיותו משוחרר בתנאים, מבצע עבירת אלימות חמורה נוספת. די באלו כדי להביא למסקנה כי נידרשת חלופת מעצר הדוקה וכזו אשר לא יהיה כל ספק באשר ליכולתה לפקח עליו כראוי. שירות המבחן התרשם מהחלופות ושללן ככאלו. אינני מוצא כי בכל מקרה קיימת חובה על בית המשפט לבחון בעצמו את החלופות. די בשורת הנימוקים המפורטים בתסקיר המפורט של שירות המבחן. קיימת שורת נתונים אשר למעשה שוללת את אפשרות המפקחות לפקח עליו באופן ההדוק הנידרש בעיניינו. יש להוסיף, כי בית משפט השלום אפשר לעורר להגיש בקשה נוספת, ככל שיהיה בידו להציג חלופה מתאימה אחרת, אשר תיבחן גם היא ע"י שירות המבחן. אשר לעובדה שהאחר שוחרר למעצר בית – ראשית, בית משפט השלום לא שלל את שיחרורו של העורר גם כן למעצר בית, אולם קבע כי החלופה אינה כזו אשר יכולה לאפשר זאת". ב"כ המשיב טען להפליה פסולה בין המבקש לבין האחר שהיה שותף למעשה התקיפה במתלונן בצוותא חדא עמו, שלטענתו שוחרר בתנאים מקלים, אך יש לשים לב שהמבקש ביצע את העבירה הנידונה תוך הפרת תנאי השיחרור שנקבעו עליו על ידי בית משפט השלום בתל אביב בהליך פלילי שננקט כנגדו בגין ביצוע עבירה בעת שהיה במעצר בית בהליך אחר, ותוך הפרת התנאים שנקבעו עליו.

...

המשיבה טענה בתגובה, בעיקרי הדברים, כי ביום 11.5.2021 המבקש נעצר עד לתום ההליכים וזאת לאחר שהתקבל תסקיר בעניינו ובשים לב שמיוחסות לו עבירות חמורות שאותן ביצע שעה שתלוי ועומד בעניינו תיק נוסף שבו שוחרר ממעצר בכפוף לאי ביצוע עבירה של אלימות; שירות המבחן העריך את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו כבינונית לגבי הישנות התנהגות אלימה ופוגענית; בהליך הערר (עמ"ת 45002-05-21) אומצה הגישה הזהירה שננקטה על ידי בית המשפט קמא ביחס למסוכנות הנשקפת מהעורר במיוחד תחת השפעת אלכוהול; לאור המסוכנות ואי חלוף פרק אין מקום להיעתר לבקשה.

כך נקבע כי הרצף "של ביצוע עבירות אלימות, מקים תמונת מסוכנות, בפרט על רקע שימוש באלכוהול, אשר מחייבת זהירות רבה בכל שחרור לחלופה. בית משפט השלום, למרות קושי של ממש במתן אמון בעורר, שלחו לקבלת תסקיר, התסקיר אשר הוגש הינו תסקיר שלילי, הן במובן ההתייחסות לעורר, והן בשאלה של אפשרות החלופה המוצעת לפקח עליו כנדרש. ידוע הכלל לפיו לקבלת החלטה בניגוד לתסקיר שלילי של שירות המבחן, נדרשים נימוקים מיוחדים, ואין כאן נימוקים מיוחדים לעשות כן. יתרה מכך, יש לקבל את הנמקת בית משפט השלום, ולמעשה ממכלול הנסיבות עולה כי יש לקבל את עמדת שירות המבחן, ואין להורות על שחרורו של העורר לחלופה המוצעת. המסקנה האמורה הינה שילוב של שני היבטים, האחד הינו המסוכנות העולה מהעורר, מסוכנות בכלל, ותחת השפעת אלכוהול בפרט. ההיבט השני הינו, חוסר האמון בעורר, אשר בהיותו משוחרר בתנאים, מבצע עבירת אלימות חמורה נוספת. די באלו כדי להביא למסקנה כי נדרשת חלופת מעצר הדוקה וכזו אשר לא יהיה כל ספק באשר ליכולתה לפקח עליו כראוי. שירות המבחן התרשם מהחלופות ושללן ככאלו. אינני מוצא כי בכל מקרה קיימת חובה על בית המשפט לבחון בעצמו את החלופות. די בשורת הנימוקים המפורטים בתסקיר המפורט של שירות המבחן. קיימת שורת נתונים אשר למעשה שוללת את אפשרות המפקחות לפקח עליו באופן ההדוק הנדרש בעניינו. יש להוסיף, כי בית משפט השלום אפשר לעורר להגיש בקשה נוספת, ככל שיהיה בידו להציג חלופה מתאימה אחרת, אשר תבחן גם היא ע"י שירות המבחן. אשר לעובדה שהאחר שוחרר למעצר בית – ראשית, בית משפט השלום לא שלל את שחרורו של העורר גם כן למעצר בית, אולם קבע כי החלופה אינה כזו אשר יכולה לאפשר זאת". ב"כ המשיב טען להפליה פסולה בין המבקש לבין האחר שהיה שותף למעשה התקיפה במתלונן בצוותא חדא עמו, שלטענתו שוחרר בתנאים מקלים, אך יש לשים לב שהמבקש ביצע את העבירה הנידונה תוך הפרת תנאי השחרור שנקבעו עליו על ידי בית משפט השלום בתל אביב בהליך פלילי שננקט כנגדו בגין ביצוע עבירה בעת שהיה במעצר בית בהליך אחר, ותוך הפרת התנאים שנקבעו עליו.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע התייחס לעניין זה במסגרת הליך הערר על ההחלטה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים וקבע כי "... עניינו של העורר שונה, לאור כך שמדובר בעבירה המבוצעת כאשר הוא משוחרר בתנאים מגבילים, ובנוסף, העבירה הקודמת גם היא עבירת אלימות, כל זאת על רקע האמור בתסקיר שירות המבחן, שולל אפליה" (עמ"ת 45002-05-21).

מעבר לכך, גם אם אניח, למען שלמות הדיון, שחלף פרק זמן של ממש מאז נקיטת ההליך הנוכחי, הרי שלאור המסוכנות הנשקפת מהמבקש, אשר החלטות בית המשפט לגבי התנאים המגבילים שהושתו עליו כלל לא נחשבות בעיניו ולא הרתיעו אותו בעבר מלחזור ולבצע עבירות, בשים לב לממצאי התסקיר, ובהעדר חלופה ראויה, סבורני שאין מקום להיעתר לבקשה.

מהמקובץ לעיל, הבקשה לעיון חוזר נדחית.

בהכרעת הדין התייחסנו גם לטיעונים אלו ובסופו של דבר קבענו כדלקמן: באישום הראשון הנוגע למותו של אבי אלתר ז"ל (להלן: "המנוח"), קבענו בהכרעת הדין כי הנאשם הזמין את המנוח אל ביתו באמתלה לפיה ברצונו לשחק עמו בקלפים.

נוכח האמור, הורשע הנאשם באישום זה בעבירה של ניסיון רצח – עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין; בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; בעבירה של הצתה- עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין; וכן בעבירת נשק (החזקה, נשיאה והובלה) עבירה לפי סעיף 144(א) ו -(ב) רישא לחוק הנ"ל. אשר לאישום השלישי הנוגע להצתת רכבו כשהנאשם בתוכו בפתחו של חניון בית המשפט העליון, הרי הנאשם למעשה לא חלק על עובדות אישום זה, אלא רק דיבר על כך שלמעשה פגע בעצמו.

לאחר שחזר לארץ, בסופו של דבר נעצר, נשפט ונדון במסגרת הסדר טיעון לעונש מאסר לתקופה של 17 חודשים, וכן למאסר על תנאי של 9 חודשים, אשר הוברר כי הוא אינו בר הפעלה בתיק זה. טיעוני המאשימה לעונש ב"כ המאשימה טענה כי במסגרת קביעת מיתחם העונש ההולם על בית המשפט להיתחשב בערכים החברתיים אשר נפגעו בצורה קשה מבצוע העבירות על ידי הנאשם.

בע"פ 2910/09 מולאט קאסיה נ' מ"י (21.11.2011) המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של ניסיון רצח וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות כלפי אישתו על רקע חשדו כי היא בוגדת בו. המערער מצויד בסכין ניכנס לחדר השינה בו ישנה יחד עם בנם הפעוט ודקר את המתלוננת דקירות רבות בגבה, בצוארה, בידיה ובחזה.

...

עוד קבענו, כי אנו דוחים את טענת הנאשם שהוא לא התכוון לרצוח את המנוח, שכן מהראיות עלה שהנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה ולאחר תכנון מראש, והיה לו אף מניע לביצוע המעשים ולפגיעה במנוח.

על כן גם אם בסופו של דבר לא ראינו לנכון לחרוג בגזירת העונש ממתחם העונש ההולם, הרי גם עניין זה מחייב השתת עונש מאסר ארוך ביותר ועונשי מאסר מצטברים אשר ירחיקו את הנאשם מהציבור ויהוו עונש הולם על מכלול המעשים הקשים שביצע, במכלול הנסיבות המורכבות והייחודיות של מקרה זה. טרם נעילה רואים אנו לנכון לומר כי במהלך ההליך נחשף בפנינו הצער הרב של משפחת המנוח על מותו הבלתי מוסבר בנסיבות כה קשות להכלה.

אשר על כן ולאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, ואת מכלול השיקולים לקולא ולחומרא שפורטו לעיל אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 35 שנים בניכוי ימי מעצרו.

אשר לרכיב הפיצוי מצאנו כי במקרה זה, נוכח הנזק הרב אשר נגרם למנוח ומשפחתו וכן לל' ובנותיו של הנאשם, וכאשר מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מהווה שיקול לאומדן הפיצוי ואף לא הובאה ראיה במקרה זה למצב כלכלי קשה, על הנאשם לפצות את משפחת המנוח בסך של 258,000₪; ואת ל' ובנותיו בסך של 150,000 ₪.