עסקינן בעותר יליד 1990, תושב הכפר כפל חארת שבשומרון, אשר הורשע במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט הצבאי בשומרון בעבירה של זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש (שני מקרים) – עבירה לפי סעיפים 212(2) ו-201(א)(1) לצוו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע – 2009.
...
לפיכך, באה הועדה לכלל מסקנה, כי דברי העותר, כאמור, אינם אמינים ובנסיבות העניין ובזיקה להנמקות שפורטו לא ניתן לומר, כי מסקנתה זו לוקה בחוסר סבירות ושאין לה על מה שתסמוך.
חיזוק נוסף למסקנה, כי לא חל שינוי בעמדתו האידיאולוגית של העותר מצאה ועדת השחרורים בעובדה, כי למרות שהעותר מסווג כ"אסיר ביטחוני", לא פנה העותר למשיב 1 על מנת לשנות סיווג זה.
שמנו ליבנו, בהקשר זה, לטיעוני באת כוח העותר בדבר העדר ידיעה של העותר, כי הוא יכול לפנות בבקשה, כאמור ובדבר סיכוייה של בקשה כזו להתקבל ואולם, במבחן התוצאה, בקשה כזו לא הוגשה.
יחד עם זאת, נוכח מהות המעשים שביצע העותר ומסקנת ועדת השחרורים בדבר הפן האידיאולוגי העומד בבסיסם, כמו גם מסקנת ועדת השחרורים, כי העותר לא הרים נטל ההוכחה הרובץ לפתחו להוכיח, כי הוא זנח אידיאולוגיה זו, הרי שמסקנת ועדת השחרורים, כי שחרור העותר יסכן את הציבור היא סבירה, עומדת במבחן הסבירות והמידתיות, לאחר ששקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין ואין מקום להתערב בה.
סופו של יום, נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית.
