הסדר חוב ומניעת תביעות מצד בעלי חוב

עסקינן בתביעה ע"ס של 162,200 ₪ שהוגשה כנגד המבקשים בסמוך להגשת תביעתם העיקרית בבית משפט זה לחייב את המשיבים בסך של כ-245000 ₪ בגין הפסדי שכירות, דמי שימוש לצרכי ניהול עסק ונזקים שנגרמו לדירה שבבעלות המבקשים מצד המשיבים.

בנוסף ל-9000 ₪ ששולמו עבור מציאת דיור אלטרנאטיבי "מתוך בהלה", הסכימו הורי המשיב 1 לשלם תוספת של 4800 ₪ מידי חודש כפי שנקוב בחוזה השני והוא לא נתבע על ידיהם כיוון שמדובר בסכום שכל כולו משולם על ידי הורי המשיבים ישירות למשכירים "ולכן סברו המשיבים שאין מן הראוי לתבוע אותו", ו"הם גילו רמה מוסרית יוצאת דופן בהגבלת התביעה להפסדים הישירים שלהם בלי לכלול בכך את הפסדי הוריהם בתשלום הנוסף של 4800 ₪". כן צוין כי המשיבים אכן חסרי אמצעים ומנהלים תיקים לפי יכולותיהם בהוצאה לפועל אך זה לא מנע מהם להגיע להסדרים ספציפיים ולשלם חובות.

...

סוף דבר.

לאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין, אני דוחה את הבקשה להפקדת ערובה.

המזכירות תואיל להמציא את החלטתי זו לצדדים.

מנהל ההסדר הבהיר, כי הוא מצא את עצמו בסיטואציה שבה נושה אנטרסנטי (חברת י. לרר) מחזיק אותו ואת החברה כשבויים, ומאיים לטרפד הסדר חוב שעל פי כל אמת מידה מיטיב באופן משמעותי עם הנושים, ואף שהוא משלב בתוכו אחת לאחת את ההסכמות אליהן הגיעה חברת י. לרר עם החברה ועם חברת ס.מ.ס. מנהל ההסדר הוסיף עוד, כי הטענות שהעלתה חברת י. לרר בתגובתה בכתב ובעל פה במהלך הדיון הן טענות שהיו ידועות לה על פי טענתה היא עוד לפני גיבוש הסדר החוב, עוד לפני שגובשו ההסכמות עם החברה ועם חברת ס.מ.ס ולמרות האמור, היא לא הביאה אותן בפני מנהל ההסדר, לא העלתה אותן במסגרת הדיון באספות הנושים, הן לא מנעו ממנה להגיע להסכמות עם החברה ועם חברת ס.מ.ס, ולראשונה הביאה אותן לידיעת מנהל ההסדר בתגובה בכתב שהוגשה יום לפני מועד הדיון.

היתנהלות זו, כך נטען, מבליטה עוד יותר את חוסר תום לבה של חברת י. לרר ומחזקת את העובדה כי היתנגדותה להסדר מקורה בשקול זר שאינו לגיטימי – לכפות על החברה, על בעלי המניות ועל מנהל ההסדר הכרה מראש בטענתה שהיא נושה המחזיקה בערבות אישית של בעלי המניות בנוגע למלוא החוב כלפיה, עוד לפני שמנהל ההסדר בדק את תביעת החוב שלה והכריע בה. עו"ד עמית לדרמן, בא כוח החברה ובעלי המניות, תמך אף הוא בטענות מנהל ההסדר הן לעניין הצורך באישור ההסדר בהיותו החלופה הטובה ביותר לנושים והן לעניין דחיית השגותיה והתנגדותה של חברת י. לרר להסדר.

חברת י. לרר הוסיפה וטענה, כי נוכח היתנהלות מנהל ההסדר (סילוק בא כוחה מהאסיפות), הפרת ההסדר מצד חברת ס.מ.ס ותרומתה להסדר המוצע, היא ביקשה כי סיווגה כנושה המחזיקה בערבות אישית של בעלי המניות בנוגע למלוא החוב יוכר כבר כעת.

...

טענות אלה דינן להידחות וכמה טעמים לדבר: ראשית, בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, יש להביא את ההסדר שגובש לאישור האסיפות כחלק מהסדר החוב.

טענות י. לרר לעניין נאותות ההסדר והטענה שיש להעדיף הליכי גבייה פרטניים כנגד בעלי המניות נוכח עושרם ונוכח הנכסים יקרי הערך שבבעלותם, אף הן דינן להידחות.

סוף דבר, הנני מקבל את הבקשה ומורה כדלקמן: הנני מאשר את הצעת הרכישה של חברת רימון ואת הסדר החוב שהובא להצבעת הנושים; כחלק מאישור הסדר החוב, הנני מאשר את הסכם הפשרה שנכרת עם חברת מי הרצליה, על פי המתווה שהוגש לאישור בית המשפט ביום 14.3.2021; הנני מאשר את ההסכמות אליהן הגיעה חברת י. לרר עם חברת ס.מ.ס ועם חברת אסיק אף זאת במסגרת אישור הסדר החוב; ככל שיהא צורך בכך, מנהל ההסדר יהא רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי לצורך יישום הסדר החוב.

החברה תמשיך לקיים הסכמים נמשכים עם צדדים שלישיים ותקיים את מערכת ההסכמים עם סלקום, בכפוף לשינויים שהוסכמו ו/או יוסכמו בהסכם שנחתם בין סלקום לבין א.ס.י.ב. בעלי המניות בחברה ו/או חברות קשורות יהיו מנועים מהגשת תביעות חוב בגין הסכומים שישולמו על ידם במסגרת ההסדר, בגין חוב העבר ובגין כל טענה אחרת, לרבות הלוואות בעלים.

לאחר מועד ההשלמה, החברה תפרע הלוואת בעלים בסך של 20 מיליון ₪ לבעלי המניות, בנוסף לסך של 65 מיליון ₪ והיא תשולם מיתרת הכספים שיועברו על ידי א.ס.י.ב. ההסדר כולל ויתור טענות הדדי מצד סלקום והחברה ומי מטעמם.

אמנם, לטענתה, עילת תביעתה התגבשה רק ביום 30.9.21, דבר שמנע ממנה, לטענתה, הגשת תביעת חוב לפני כנוס אספות הנושים, אך נראה כי אין בטענה זו ממש כי היה בידה זמן מספיק להגיש תביעת חוב, בשלב זה, לצרכי הצבעה בלבד.

...

ביחס להתנגדות וויידלי, שוכנעתי כי יש לדחותה: בראש ובראשונה, וויידלי לא הגישה תביעת חוב במועד שקדם לאסיפות הנושים ואף נכון למועד זה, לא הוגשה תביעת חוב מטעמה.

התוצאה מכל האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את ההתנגדות ולאשר את הסדר החוב.

לפיכך, אני מורה: על אישור הסדר החוב, המצורף כנספח "1" לבקשה; על אישור הצעת הרכישה של א.ס.י.ב, שהעתק ממנה צורף כנספח "2" לבקשה.

כך ולשם הדוגמה, עם הגשת התביעה הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני ולעיכוב הליכים.

תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי תובענה תמחק כאשר "נבצר מבית המשפט לידון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין". מטרת ההליך של מחיקה על הסף הנה לגרוע מהרישום הליך אשר ננטש על ידי הצדדים, באופן המתבטא "בנטישתו המודעת או באי- מילוי חובות באופן עיקבי ושיטתי, המפריע באופן ממשי לעבודת בית המשפט" (ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פד"י נו(1) 865, 869 (20.11.01)).

...

המשיבה טוענת שאין להיעתר לבקשה משום שהמחיקה נעשתה כדין ובהתאם לתקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

יתר על כן, לאור תקנה 201 לתקנות סדר הדין, בקשה לביטול החלטה יש להגיש בתוך 30 ימים ומשחלפה תקופת זמן ניכרת, הרי שאין להיעתר לבקשה גם מטעם זה. בתשובת המבקשים שלפניי נטען שוב, כי רק עם הסדרת הייצוג בתיק נודע למבקשים כי בכלל נסגר.

דין הבקשה להידחות.

על כגון דא, עמד בית המשפט העליון ברע"א 2643/17 אבו טהה נ' רמ"י-רשות מקרקעי ישראל (20.7.17), שם נקבע: "מסקנתה של ערכאה קמא לפיה המבקשים הציגו מצג כי זנחו את ההליך הינה סבירה בנסיבות העניין. מספר נימוקים עומדים בבסיס המסקנה האמורה: ראשית, המבקשים לא שלחו כל הודעה מעדכנת בטווח הזמנים שהכתיב בית המשפט המחוזי עד למחיקת התובענה, ואף לא שוגרה הודעה מטעמם משך חודשים רבים לאחר שהתובענה נמחקה. בכך יש כדי להקים מצג של זניחת ההליך. לזאת יש להוסיף שקיים יסוד סביר להניח, כי אילו המבקשים היו שולחים הודעה מעדכנת מטעמם אף שבועות ספורים לאחר מחיקת התובענה, הרי שבית המשפט המחוזי היה הופך החלטתו ומורה על ביטול המחיקה". סוף דבר, הבקשה לביטול מחיקת התביעה – נדחית.

מאמציו של הנתבע להגיע להסדר עם התובעת נבעו מהודאתו בחוב ומן המצוקה הכלכלית שהיה נתון בה וכללו את כך טענות ההגנה שהנתבע יכול היה להעלות כנגד סכום החוב שהתובעת ייחסה לו. מעבר להתרשמותי השלילית מעדותו של הנתבע ולדחיית גירסתו לפיה הודה בפני התובעת בקיומו של חוב רק כדי "למשוך זמן", יש לתת משקל גם לכך שהנתבע לא זימן עדים מטעמו, הגם שהזכיר בעדותו את דבר קיומם של צדדים שלישיים שיכלו לתמוך בגירסתו, ולכל הפחות בחלקים ממנה.

כידוע "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנימנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו מה(4) 651, 658).

כעולה מן הראיות בתיק, הנתבע ידע כל העת כי התובעת מייחסת לו חוב וכי בכוונתה לתבוע אותו ודחיית הגשת התביעה מצד התובעת נועדה לצורך הידברות עם הנתבע וכדי לאפשר לו לגייס כסף לצורך הסדרת החוב.

בדוא"ל טען כי מדובר בעלות חודשית בסך 3,500 ₪ ובמסגרת ההליך טען כי מדובר בעלות חודשית בסך 2,925 ₪ (ר' סעיף 13 לכתב ההגנה וסעיפים 11 ו-15 לתצהיר עדות ראשית) הוא אף נקט במילים "יתרת חובו של הנתבע בגין השכרת הרכבים עומדת על סך של..." (סעיף 23 לתצהיר עדות ראשית) ומכאן ברור כי הנתבע הכיר בחובו לנתבעת בגין השכרת הרכבים.

...

לאור הצהרת התובע והודאתו בחוב אגרות הרישוי והרכב, אני מחייב את הנתבע כפי הודאתו בסך של 30,000 ₪ בגין רכיבים אלה.

בהעדר כל ראיה, טענת הקיזוז נדחית.

סיכומו של דבר, הנתבע ישלם לתובע סך 163,111 ₪ בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.