הסדר השילומים עם המדינה מה הפרטים

נטען, כי קריטריון מועד העליה לישראל, שנוצר בזמנו נוכח הסכם השילומים עם גרמניה, אינו מוצדק כיום, הואיל וניצולים אלה אינם זכאים לתבוע פיצויים ממקורות אחרים פרט למדינה.

ואם בחלוקה מחדש של העוגה עסקינן – קרי, הענקת תגמולים שויוניים אך נמוכים יותר לפרט – חוששני, כי תהא בכך משום סטיה מתכליתו הבסיסית של ההסדר, המבטא כאמור מדיניות חברתית-כלכלית מוצהרת שעניינה תיקון במבט עכשווי במידת האפשר של המצב שניגרם בעקבות הסכם השילומים עם גרמניה, כלפי ניצולי השואה יוצאי המחנות והגטאות.

...

שנית, אילו נדרשנו לבחון את תנאיה של פסקת ההגבלה, נוטה אני לראות באור אחר את יישומם במקרה זה. באשר לשאלת השוויון העומדת ביסוד הדברים, אני סבורה, בדומה לחברי, שבסופו של יום לא הוכח כי ההבחנה הנוהגת בחקיקה בין ניצולי שואה לוקה בהפליה פסולה מן הבחינה המשפטית.

במילים אחרות, אני סבורה כי אין לקבל כהנחת יסוד שיקולים של מגבלות תקציביות כהצדקה לפגיעה בערך השוויון (ראו: בג"ץ 205/94 נוף נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פ"ד נ(5) 449, 462 (1997)).

במישור האנושי והערכי אני סבורה כי העתירה שבפנינו חושפת את מצוקתם של קשישים רבים במדינת ישראל היודעים מחסור, כמו גם את הציפייה הערכית והמוסרית לכך שמדינת ישראל תהיה בית חם ותומך לניצולי השואה שעודם חיים בינינו.

(2) נטען גם כי הסכם השילומים עם גרמניה היה במטריה ובהקשר משפטי שונה לחלוטין מזה בו עסקינן.

צוין גם כי הוגשה הצעת חוק פרטית (על-ידי חה"כ נסים זאב) לנושא זה. לא נדרש לפרטי הצעת החוק שכן בהמשך היתקבל חוק בנידון.

העותרים הגיבו כי פעולת הממשלה נעשית מזה שנים רבות בעצלתיים, וכי העתירה מכוונת לא לנושאים בעלי אופי מדיני אלא לשילומים ופיצויים; כי העותרים כבר הגיעו בחלקם הגדול לגבורות; וכי אין מועד בהחלטת הממשלה למו"מ עם מדינות זרות וגופם בנלאומיים.

אשר לחוק שנתקבל, במו"מ להשגת שלום, גם אם לא הפלסטינים - למשל - הם ביסודו של דבר הכתובת לעניין הפליטים היהודים, הינה המערכת הבינלאומית העשויה להיות מעורבת בהסדר בעייתם של הפליטים הפלסטינים, היא אף זו האמורה להדרש גם לבעיית רכושם של הפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב ואיראן.

...

נוכח הודעת הממשלה והחלטותיה וקבלת החוק באנו לכלל מסקנה כי עתירה זו מיצתה עצמה לעת הזאת.

כשלעצמי מקובלת עלי הגישה שנקטה השופטת פרוקצ'יה בפרשת פולארד השנייה, שאינה תומכת ב"אי שפיטות מוסדית" בתחומים אלה, כפי שמצאה ביטוי בפסיקה קודמת (ראו למשל בג"ץ 8666/99 תנועת נאמני הר הבית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 199)); השופטת פרוקצ'יה גרסה – והדבר נותר בצריך עיון אצל חברותיה להרכב השופטות נאור וחיות – "כי בית המשפט אינו משולל סמכות להתערב גם בעניין בעל אופי מדיני המובא לפניו, אלא שסמכות זו טעונה שיקול דעת שיפוטי, ומכוח שיקול דעת זה, בית המשפט יימנע דרך כלל מלהתערב בעניינים בעלי אופי מדיני מובהק אלא בנסיבות חריגות ביותר". החלון שפתחה השופטת פרוקצ'יה מקובל עליי כשלעצמי, גם אם הוא צר מטבעו; היא אמנם איזכרה את דברי השופט זמיר בבג"ץ 5167/00 וייס נ' ראש הממשלה, פ"ד נה(2) 455 באשר להתערבות השיפוטית המצומצמת; אך אזכיר גם את דעת המיעוט של השופט טירקל באותו עניין (עמ' 477-475), וראו גם חוות דעתו של המשנה לנשיא לוין (עמ' 474); כן ראו דעות הרוב והמיעוט בבג"ץ 6316/07 אלמגור - ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל (לא פורסם).

לפיכך אני מסכים כי ראוי למחוק, בשלב זה, את העתירה, כמוצע על-ידי חברי, השופט א' רובינשטיין, ואולם אני סבור כי ראוי להשאיר את הערות האגב ואת ההצעות שהעלה בחוות דעתו – בצריך עיון.

עוד מוסיף העורר כי עקב אי הסדר הביראוקראטי ששרר בארץ באותה התקופה, לא היה יכול לדעת כי חקיקה שכזו תימנע ממנו זכויות בשלב מאוחר יותר.

דיון ומסקנות: סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע כי אחד מהתנאים להכרה בנכות הוא שהטוען לנכות "עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל". המשמעות היא שהמחוקק קבע מועדים ספציפיים להכרה בנכות על פי חוק זה עקב הסכם השילומים שנחתם עם מדינת גרמניה (אזכור לכך ניתן לראות בסעיף 3א לחוק נכי רדיפות הנאצים).

לטענתה, אין מקום לפרשנות בסעיף זה שהרי כל פרשנות מעבר לכתוב, תרוקן את מטרת הסעיף ואף את מטרת החוק בפרט.

...

סיכום: מכל האמור לעיל, ולאחר דיון מקיף בנושא, אני נוטה לקבל את העמדה כי דחיית הבקשה על ידי המשיבה אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק אשר נדרשת להטיב עם הניצולים, וכן סוטה מעקרון ההגינות והצדק במקרה הנדון.

לפיכך, אני מורה על הכרתו של העורר כנכה על פי סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים.

מקרה זה דומה בנסיבותיו לעניין פלד, וכפי שנפסק בעניינו: "אני סבור כי המדינה אינה יכולה להתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמאלית של החוק".

בא-כוח המערערת חוזר וטוען בפנינו, כי התקנות שהותקנו על-ידי שר האוצר במטרה להסדיר את מתן הטיפול הרפואי לנכים, לפי סעיף 21 לחוק נכי רדיפות הנאצים, הן בטלות, משום היותן בלתי-סבירות הרקע לטענה זו מוסבר היטב בדבריו של השופט בבית-משפט קמא: "ביום 10.9.52 נחתם בלוכסמבורג הסכם שילומים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה (להלן-'גרמניה'), כתבי אמנה י"ג, 62.

התוצאה של מסמכים אלה היא, שגרמניה פטורה מלפצות אזרחי ישראל, אשר היו בני אדם נרדפים ונפגעו כאמור, פרט לחובה של תשלום פיצויים בשל שלילת חופש, ושל תשלום קיצבאות שנתיות לשאירים נרדפים.

בבוא מחוקק-המשנה לקבוע הסדר לטפול רפואי אשר יוענק לנכים, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, עמדו בפניו שתי אפשרויות שונות מבחינת המדיניות: אפשרות אחת היתה להעניק טפול רואי בעין על חשבון המדינה, כאשר הטיפול כולו נמצא בפיקוח המדינה ונעשה על-ידי מוסדות שהוסמכו לכך מטעמה; אפשרות שניה היתה להעניק לנכים החזר הוצאות עבור הטיפולים שיקבלו, תמורת הצגת האישורים המתאימים.

...

ואולם נוכח העובדה שבא-כוח המשיבה כלל לא עורר טענה זו, ונוכח העובדה כי ענין לנו כאן בשאלה משפטית גרידא שהצדדים כבר התייחסו אליה בטענותיהם, החלטתי להכנס לגופו של ענין ולדון בטענותיה של המערערת בערעור זה לגופן.

אם ימצא בית-המשפט כי חקיקת-המשנה היא כה בלתי הגיונית ובלתי נסבלת עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה, כי אז יצטרך לאמור שמעולם לא נתכוון המחוקק לתת כוח כזה בידי השר.

" וכן ראה עוד ב-בג"צ 108/70, בע' 445: "אמרנו לא פעם שרק במקרה נדיר יפסול בית-משפט חקיקת-משנה שנעשתה על-ידי שר כחורגת מסמכותו מטעמי אי-סבירות." הינה-כי-כן נידרשת מידה קיצונית של אי-סבירות על-מנת שבית-המשפט יפסול תקנות שהותקנו על-ידי שר. אך נראה לי כי במקרה בו עסקינן, אין כל צורך להיזקק לכלל מנחה זה. החוק לעניננו הוא ברור בתכלית ואין בו כל מקום לפרשנות מרחיקת לכת כפי שמציע זאת בא-כוח המערערת.

כאמור, אנו דוחים את הערעור וכן את הערעור שכנגד.

עוד טוענים המשיבים בכתב התביעה, שבמשך שנים רבות לא הצליחו להשיג מסמכים רלוונטיים ורק לאחר חקיקת חוק חופש המידע התשנ"ח-1998 התאפשרה גישה למסמכים החושפים פרטים אודות התנהלות המערערות בהקשר להסכם השילומים והם אלו שהביאו להגשת התביעה דנן בשלב זה. (ג) סכום התביעה הועמד על סך 19,110,000 ₪ על פי חישוב של 70,000 ₪ לתובע כפול 273 תובעים.

ילדי טהרן, כמו שאר ניצולי השואה, לא זכו להנות במישרין ואף לא בעקיפין מהסדר השילומים, והמדינה עשתה כרצונה בסכומי הכסף על חשבונם.

...

דיון והכרעה (א) לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת כבוד הרשם גלדשטיין החלטתי לדחות את העירעור.

החלטת הרשם מקובלת עלי מנימוקיו וארחיב אך קמעא.

(ד) מקובלת עלי קביעתו של הרשם גלדשטיין גם בנושא השיהוי, וסבורה אני שמוטב היה לו לא היו המערערות מעלות טענה זו. סוף דבר הערעורים נדחים.