הסגת גבול, איומים ותקיפה סתם על רקע שכירות דירה

הנאשם הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז (להלן: "החוק"); הסגת גבול פלילית לפי סעיף 447(א) לחוק; והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק.

מהעבר הפלילי של הנאשם עולה כי יש לו הרשעות בעבירות של איומים, תקיפה סתם, היתנהגות פרועה במקום צבורי, תקיפה של שוטר, העלבת עובד ציבור, השמדת ראיות, ועבירות על פקודת הסמים, בגינן הייתה הענישה צופה פני עתיד בלבד, ובאופן שלא הרתיעו לחזור על המעשים.

מדובר בנאשם שאינו אלים ואינו בעל דפוסים אלימים מושרשים, והתנהגותו אירעה על רקע קונקריטי ורגשי שבו חש מאד פגוע בעטיו של ספר תורה שהיה אמור להנציח את שמו של אביו, שעה שהרגיש שבוצע כלפיו "עוקץ" כלשהוא.

עובד בערב במאפיה בהוד השרון "הטעם התימני". הוא רווק, שוכר דירה 5 שנים לבד, יש לו עיקולים מביטוח לאומי, ומצבו הכלכלי לא פשוט.

...

מדובר באירוע נקודתי, שהתפרס על פני שעתיים, אינו מאופיין באלימות פיזית, אלא באלימות כלפי רכוש, ובסופו של דבר -הנזק שנגרם הוא לא נזק לגוף אלא לרכוש, תוך התחשבות בסערת הרגשות שאפיינה את המתלוננת באותו אירוע.

לפיכך, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: א. מע"ת בן 12 חודשים למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור על העבירות בהן הורשע.

על רקע סכסוכים אלו הוגשו תביעה ותביעה שכנגד, כאשר התובעות מלינות בעיקר על מעשי תקיפה, איומים, הסגת גבול ונזק לרכוש; בעוד הנתבעים טוענים להוצאת לשון הרע בפירסום תלונות שהוגשו למישטרה.

עבודות שפוץ אלו, מן הסתם, היו כרוכות ברעש ומטרד לשכנים בבניין, גם לנתבעים, ומחאתם הביאה להסלמה ולמחלוקות אשר למרבה הצער לא השכילו הצדדים ליישב ביניהם.

בסמוך לארוע זה, טוענת רחל, איים עליה יעקב על רקע מחלוקות בקשר עם שפוץ הבניין והיא גם ראתה אותו בסביבת דירתה ברחוב חובת הלבבות.

לטענת התובעות, לאחר שהחלו עבודות שפוץ הדירה בסמוך לאחר השכרתה ביום 2.7.13, זעמו הנתבעים על ביצוע עבודות אלו, התקשרו לרחל ביום 7.7.13 ואיימו עליה, ולאחר מכן ירדו להתעמת עם העובדים כאשר יעקב גם ניכנס לדירה בלא רשות, צעק והטיח האשמות ברחל.

...

לסיכום, התביעה שהגישו התובעות מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את הנתבעים לפצות את רחל בסך של 11,180 ₪.

אני מחייב את הנתבעים לפצות את צביה בסך של 10,300 ₪.

בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים במשפטו על רקע כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש של בת זוג, איומים, הסגת גבול פלילית והחזקת סכין שלא למטרה כשרה.

עוד מתואר כי שבועיים עובר לארוע המתואר לעיל, הסיג המשיב גבול וניכנס לדירה דרך החלון נטל סכין והמתין למתלוננת ותוך כדי כך נרדם על הריצפה כשהסכין לידו.

משהבאתי בחשבון כי מדובר בעבירות אלימות בין בני זוג, נסיבות ביצוען והעובדה כי נגד המשיב היתנהל תיק פלילי אחר בעבירה של תקיפה סתם של אותה מתלוננת, נידרשתי לתסקיר שירות המבחן אשר יפרוס בפני תמונה רחבה ומעמיקה אודות המשיב ומערכת היחסים שלו עם המתלוננת לרבות עמדתה ומצבה.

לדבריו, לאחר הכרות עברו להתגורר יחד במשך שנה בדירה שכורה בערד.

...

ככל שהמבקש יפר תנאי מתנאי המקום (הפרה אשר לדעת הסגל הטיפולי מצדיקה הרחקתו), או ככל שמסיבה זו או אחרת, הסגל הטיפולי במקום, יחליט להרחיק את המבקש מהמקום או להשעותו, על הסגל הטיפולי להודיע על כך מידית למשטרת ישראל, לשירות המבחן ולבית המשפט, ואני מורה למשטרת ישראל להגיע למקום מיד לאחר קבלת הודעת הסגל הטיפולי, לעצור את המבקש ולהביאו בפניי (או בהעדרי, בפני שופט תורן) בתוך 24 שעות מעת מעצרו.

ככל שהמבקש יחליט על דעת עצמו לעזוב את המסגרת הטיפולית, אני מורה למבקש להתייצב באופן מידי בתחנת המשטרה הקרובה ואני מורה למשטרת ישראל לעצור את המבקש ולהביאו בפניי (או בהעדרי, בפני שופט תורן) בתוך 24 שעות מעת מעצרו.

ככל שהמבקש יעזוב על דעת עצמו את המסגרת הטיפולית, ומבלי לגרוע מחובת המבקש בהתאם להוראות סעיף ה' לעיל, אני מורה למסגרת הטיפולית לדווח באופן מידי למשטרת ישראל, לשירות המבחן ולבית המשפט.

אני מודיעה על זכוי הנאשם מעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין ועל הרשעתו בבצוע עבירות של הסגת גבול פלילית לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

אולם אפילו אומצה גירסתו של הנאשם, ונימצא היה כי יש לראותו כצד להסכם השכירות נ/1 גם ביחס לתקופה השנייה, זו שהוא לא הביע כל עניין לשמש בה שוכר, אין הדבר מועיל לו. זכות קניינית (ככל שהייתה קיימת) אינה מייצרת זכות חוקית להכנס לנכס עת הוא מוחזק (ודאי כדין) בידי אחר, וודאי לא על מנת לגרום בו נזקים; וכך נלמד אף מפסק הדין הנזכר בעיניין ע'גמי (שם בעלות הבעל בדירה לא הקנתה לו או למי הפועל מטעמו את הזכות לשבור את דלת הכניסה לבית, ומי שפעל מטעמו נמצא כמסיג גבול).

על רקע מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת, דבריו של הנאשם לפיהם "זו זכותי המלאה. לא שואל אותך ואף אחד וגם לא אותה- אם להכנס לדירה של עצמי" (ש' 14, בעמ' 119 לפרו').

ראיות המאשימה אשר הובאו בפני הביאו לקביעה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר ביצוע עבירה של הסגת גבול ותקיפה סתם על ידי הנאשם.

סוף דבר, נוכח כל המפורט לעיל מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מבצוע עבירת האיומים והפרת הוראה חוקית לפי סעיפים 192 ן- 287(א) לחוק העונשין ולהרשיעו בבצוע עבירות של הסגת גבול ותקיפה לפי סעיפים 447(א) ו- 379 לחוק העונשין.

...

טענות הנאשם בקשר למחדלים בניהול ההליך בבית המשפט על ידי המאשימה לפיהן המאשימה ידעה עוד בזמן הגשת כתב האישום הראשון כי המתלוננת מביימת ראיות ומנסה להפליל את הנאשם ועצם ניהול ההליך בבית משפט בעייתי, כמו גם הטענה לפיה היה על המאשימה לבדוק האם המתלוננת בריאה בנפשה – נדחות.

בנסיבות אלה גם הבקשה לפסיקת פיצויי לנאשם נדחית.

סוף דבר, נוכח כל המפורט לעיל מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מביצוע עבירת האיומים והפרת הוראה חוקית לפי סעיפים 192 ן- 287(א) לחוק העונשין ולהרשיעו בביצוע עבירות של הסגת גבול ותקיפה לפי סעיפים 447(א) ו- 379 לחוק העונשין.

כתב האישום: ביום 11.11.21 הורשע הנאשם בהתאם להודאתו בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של הסגת גבול פלילית, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם שכר מזה זמן מה דירה מברוך ורחל קניג (להלן: "המתלונן" ו"המתלוננת" בהתאמה), והתפתח ביניהם סיכסוך כספי בנוגע לשכירות ולחשבונות החשמל.

עוד מסר, כי על רקע הדברים, הצטברה היתמודדות ארוכת זמן אל מול המתלונן בתיק, שהנו בעל הדירה בה התגורר הנאשם ומשפחתו, ובשל חוב כספי למתלונן ומניסיון להסדיר את החוב באופן מקובל, נענה בשלילה ממנו, וכי בעל הדירה נהג לנתק את חשמל דירתם.

...

לשון סעיף 71א(ב) לחוק העונשין קובעת כי "מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן". בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד, נב(3) 337 נקבע כי באופן כללי, משהוכח ביצועה של עבירה, יש להרשיע את הנאשם, זולת מקרים יוצאי דופן בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראו: סעיף 6 לפסק דינה של כב' השופטת דורנר).

אשר על כן אני מורה כדלקמן: הרשעת הנאשם בדין מבוטלת, וההליך מסתיים באי-הרשעה, תוך קביעה שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.