דיון והכרעה
סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי: "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". כדי להסגיר אדם לצורך העמדתו לדין פלילי במדינה אחרת, יש להבטיח כי ישראל והמדינה האמורה חתומות על אמנה המאפשרת זאת; כי המוסגר עבר על עבירה אשר לו נעברה בישראל הייתה כרוכה בעונש מאסר של מעל שנה וכי יחסי ההסגרה בין המדינה המבקשת הדדיים (סעיפים 2א(א)(1), 2א(א)(2), 2(א) ו-2א(ב) לחוק ההסגרה, בהתאמה).
...
מסקנה זו נלמדת מהגיונם של דברים, כמו גם מלשונו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, המורה כך:
"הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" (ההדגשות הוספו – ד' ב' א').
כשלעצמי, אני סבורה שניתן היה לדחות את טענות המערער לתחולתו של סעיף 10 לחוק העונשין קודם כל בשל כך שממילא לא התקיים בענייננו אחד התנאים הנזכרים בו, והוא הגשת בקשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לריצוי העונש בישראל.
יחד עם זאת, אני סבורה כי תנאי סמכות השיפוט מגלם בחובו במשתמע גם את דרישת הפליליות הכפולה, דהיינו שהמעשה בגינו מתבקשת ההסגרה מהווה עבירה גם בישראל, שהרי אחרת ההעמדה לדין בישראל לא הייתה מתאפשרת.
