מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

הנחיות פסיקת פיצויים לזוכה

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2015 בעליון נפסק כדקלמן:

וזו לשונו של סעיף 80 לחוק העונשין: "(א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
עוד על פי ההנחיות, ניתן לפסוק למורשע שזוּכָּה פיצוי בשני ראשי נזק: האחד הוא נזק לא-ממוני כדוגמת אובדן החרות, פגיעה בשם הטוב, פגיעה בחיי המשפחה וביחסים אישיים, ופגיעה נפשית ורגשית; הסכום המירבי לפצוי בראש נזק זה, ממנו יש לסטות רק במקרים מיוחדים, הוא 100,000 דולר ניו זילנדי לכל שנת מאסר.
...
בתוך כך, מן הראוי לתת את הדעת לפרק הזמן המשמעותי שעשוי לחלוף למן המעצר וההרשעה ועד לזיכוי במשפט חוזר, ולכך שחלוף הזמן עלול להקשות על המורשע שזוּכָּה לבסס את התשתית לנזקיו.
אשר למערער עצמו, קשה לדמיין את מנת התסכול ועוגמת הנפש שחווה אדם, שמורשע ונענש כאשר הוא משוכנע בחפותו.
זכויות יסוד בסיסיות של המערער נפגעו – ובראשן זכותו לחירות ולשם טוב, ואני מעריכה את סך נזקיו הבלתי ממוניים של המערער בסכום של 300,000 ש"ח. סוף דבר כתוצאה מהאשמתו של המערער ומהרשעתו בעבירה של ביצוע מעשה מגונה באישה הלוקה במחלת נפש, נגרמו לו נזקים בסכום מוערך של 600,000 ש"ח. בהתאם לחלוקת האחריות לנזקים כפי שנקבעה לעיל, המערער זכאי לפיצוי בסכום כולל של 300,000 ש"ח. אם תישמע דעתי, הערעור יתקבל במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ותחתיו תשלם המשיבה פיצויים למערער בסך של 300,000 ש"ח. הוצאות הליך זה הובאו בחשבון במסגרת הפיצוי, ואיני עושה צו להוצאות מעבר לכך.

בהליך דנ"א (דנ"א) שהוגש בשנת 2017 בעליון נפסק כדקלמן:

נוכח האמור, קיבל בית משפט זה את העירעור באופן חלקי, במובן זה שקבע כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי "על מנת שיקבע שומת פיצויים מעודכנת התואמת את המצב התיכנוני המקורי בחלקות במועד ההפקעה (שילוב בין בנייה וחקלאות כמפורט) ואת ההנחיות שנכללו בפסק דין זה". נפסק, כי בית המשפט המחוזי רשאי למנות שמאי מטעמו לשם כך. המדינה חויבה בשכר טירחת המשיבים בסך של 25,000 ש"ח. מכאן הבקשה שלפניי.
במיוחד, כשמדובר בנפקעים שהשתהו במשך עשרות שנים וכעת זוכים לפצוי ביתר המפלה אותם לטובה ביחס לנפקעים אשר הגישו תביעותיהם סמוך למועד ההפקעה.
...
בכך, נדחתה מכל וכל טענת המדינה, שלפיה יש לבחון את החלקות מושא ההפקעה על פי ייעוד חקלאי "טהור". בית משפט זה הוסיף כי בעניין דבאח לא נדונה (ולא נטענה) סוגיית ההקפאה, וכי המסקנה בדבר ההקפאה שנקבעה בפסק דין דבאח נכונה גם לענייננו, שלפיה יש לראות את עסקאות ההשוואה ונתונים נוספים ממועד ההפקעה כמשקפים שווי חקלאי בלבד, שכן מדובר במידע המתייחס לתקופת ההקפאה, בה ננקטה מדיניות תכנונית אשר איפשרה שימוש חקלאי בלבד בשטחים אלה.
וכך כתב בית משפט זה, מפי השופט צ' זילברטל: "אני סבור כי גם בסוגיה זו אין מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא, לרקע נתוניו הייחודיים של המקרה ומבלי שתיקבע "הלכה" לפיה שוויו של דונם לבניה ב"אזור חקלאי" הוא לעולם פי שמונה משוויו של דונם חקלאי באזור זה. אכן, כפי שנקבע בעניין דבאח, "אין לפרש את הלכת חביב אללה כקובעת באופן גורף מתן פיצוי 'אוטומטי' של פי 8 לדונם הראשון בכל חלקה בהשוואה לערכו של דונם חקלאי". יתרה מזו, פסקי הדין בעניין ראשד ובעניין חביב אללה כלל לא נקטו בחישוב לפיו הוכפל שווי דונם חקלאי פי שמונה (או ביצעו כל מכפלה אחרת) לצורך הסקת שווי דונם לבנייה: בעניין ראשד שווי דונם לבנייה הוסק ב"שיטת החילוץ"; ובעניין חביב אללה נעשה שימוש בנתון שהתקבל בעניין ראשד.
ממילא, לא שוכנעתי כי בקביעותיו של בית משפט זה נפלו פגם או טעות; לכל היותר, מדובר כאמור בפיתוח הלכה.
נוכח האמור, הבקשות לדיון נוסף נדחות.

בהליך תאונת דרכים (ת"ד) שהוגש בשנת 2021 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 80 לחוק קובע שתי עילות חלופיות שמכוחן ניתן לפסוק פיצוי לנאשם ולהלן לשונו: 80 (א) "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." העילה הראשונה: "אין יסוד להאשמה" - בפסיקה נקבע כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה בפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר האם "תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום". הרף שקבעה הפסיקה למבחן זה הוא מחמיר, כך שיידרש להוכיח כי כתב האישום הוגש ללא בסיס, כלומר בשל זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי-סבירות מהותית ובולטת.
הצדק הוא שאמור להנחות את בית המשפט אם לפסוק פיצוי אם לאו וברי כי אין די בזיכוי עצמו כדי לזכות את הנאשם בפצוי.
...
המסגרת הנורמטיבית סעיף 80 לחוק קובע שתי עילות חלופיות שמכוחן ניתן לפסוק פיצוי לנאשם ולהלן לשונו: 80 (א) "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." העילה הראשונה: "אין יסוד להאשמה" - בפסיקה נקבע כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה בפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר האם "תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום". הרף שקבעה הפסיקה למבחן זה הוא מחמיר, כך שיידרש להוכיח כי כתב האישום הוגש ללא בסיס, כלומר בשל זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי-סבירות מהותית ובולטת.
יישום הכללים האמורים על המקרה שבפניי מביאני לכלל מסקנה כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות אחרות שמצדיקות פסיקת פיצוי לנאשמת.
עם זאת, אני סבורה כי במהלך ניהול ההליך ושמיעת הראיות, לרבות עדויותיהם של הבוחן ושל מומחה ההגנה, המאשימה יכולה היתה ואף צריכה היתה לבחון את הראיות בחינה מעמיקה.
סוף דבר בהתחשב בכל המקובץ, ועל בסיס הקבלות שצרפה הנאשמת לבקשה, אני מורה לתביעה לשלם לנאשמת חלק מהוצאות הגנתה בסך כולל של 8,243 ₪.

בהליך תיק פלילי (ת"פ) שהוגש בשנת 2018 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 80 לחוק קובע שתי עילות חלופיות שמכוחן ניתן לפסוק פיצוי לנאשם ולהלן לשונו: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." הסעיף מונה איפוא שתי עילות אפשריות לתשלום הוצאות הגנה ופצוי לנאשם שזוכה בדינו: האחת, אם "ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה", והשנייה, אם "ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (22.1.02) (להלן: "עניין דבש") נותחו שתי העילות בהרחבה והותוו אמות המידה העקרוניות להפעלתן.
אשר לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נקבע בעיניין דבש כי נסוחה העמום של עילה זו מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב, הצדק הוא שאמור להנחות את בית המשפט אם לפסוק פיצוי אם לאו וברי כי אין די בזיכוי עצמו כדי לזכות את הנאשם בפצוי.
...
עם זאת, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע שאותן ראיות לא היוו יסוד להאשמת המבקש.
סוף דבר המבקש אמנם זוכה שיכוי מלא, אלא שכפי שצוין לעיל, בפסיקה נקבע כי אין בזיכוי, אפילו הוא מוחלט, כדי לקבוע בהכרח כי נאשם זכאי לפסיקת הוצאותיו.
על כן, הבקשה נדחית.

בהליך תיק פלילי (ת"פ) שהוגש בשנת 2017 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 80 לחוק קובע שתי עילות חלופיות שמכוחן ניתן לפסוק פיצוי לנאשם ולהלן לשונו: 80 (א) "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים") קובעות סכומי תיקרה לפיצויים בשל מעצר והוצאות הגנה בהן נשא הנאשם.
אשר לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (22.1.02) (להלן: "עניין דבש") נקבע כי נסוחה העמום של עילה זו מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב, הצדק הוא שאמור להנחות את בית המשפט אם לפסוק פיצוי אם לאו וברי כי אין די בזיכוי עצמו כדי לזכות את הנאשם בפצוי.
...
בנסיבות אלה, בהן המבקש הסכים לחילוט סך של 7,000 ₪, בגין אי חזרתו ארצה במועד שנקבע לו, אין מקום לטענה כי לא ניתנה לו זכות הטיעון ביחס לחילוט הסכום ואני סבורה כי הוא אינו זכאי לפיצוי בגינו.
סוף דבר בהתחשב בכל המקובץ, בחלקו של המבקש בהימשכות ההליכים ומשהוא לא הוכיח כי ההליך גרם לו נזק, ממוני או אחר, איני סבורה כי המקרה דנן נכלל בגדר אותם מקרים בהם ניתן להצביע על קשר סיבתי בין הנזק, דהיינו המעצר והוצאות ההגנה, לבין ההליך המשפטי שבגין דרך ניהולו יפסק הפיצוי (ראו לעניין זה את החלטת כב' הש' שפירא (כתוארו אז) בת"פ (מחוזי חיפה) 4138/05 נתנאל אלבז נ' מדינת ישראל (11.12.05)).
על כן, הבקשה נדחית.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו