הנזק המתחיל את מרוץ ההתיישנות אינו זניח

שומה היה על התובע לפרט בכתב התביעה את התשתית העובדתית הנוגעת לסעיף 8 לחוק ההתיישנות לגבי היתיישנות שלא מדעת ולא ניתן לרפא את הפגם בכתב תשובה; יש לדחות את התביעה מחמת שהוי בלתי סביר; עו"ד גופר הלך לעולמו במהלך שנת 2014, המועד לשמירת מסמכים של עסקה שנעשתה לפני כשלושים שנה שנה חלף, והנתבעת 2 נותרה ללא יכולת להיתמודד עם התביעה; התובע היה מודע למצבו התיכנוני של הנכס והצהיר בסעיף 15 להסכם שהוא מוותר על כל טענה של פגם או פגם נסתר; בסעיף 18 להסכם התובע התחייב לשאת בעלות התכניות לצורך קבלת הסכמת הערייה להעברת הזכויות בנכס; התובע טען בסעיף 3 לכתב התביעה שהוטעה על ידי נציג הערייה שמסר לו בשנת 1988 שהנכס ניבנה כחוק; מכאן שהתובע קיבל על עצמו לבצע בדיקת הזכויות והסתמך על המידע שקבל בשנת 1988 מהעירייה; התובע הוא בעל מחצית הזכויות בנכס והוא מנוע מלטעון לנזקים המוכחשים כאילו היה הבעלים של מלוא הזכויות; הגשת התביעה לאחר פטירתו של עו"ד גופר המנוח נגועה בחוסר תום לב ובבחינת נזק ראייתי; התובע לא פעל לצמצם את הנזקים הנטענים; התובע ביצע חריגות בנייה; הוכחשו הטענות בכתב התביעה והסעדים שנתבעו; לחילופין יש מקום להפחית את הפיצויים המוסכמים שנתבעו לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות של הפרת חוזה), התשל"א-1970.

הלכה פסוקה היא כי מקום שנטען להתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו התובע ידע, או היה יכול לדעת, לגבי קיומה של עילת התביעה, ודי ב"קצה חוט" שבאמצעותו התובע יכול ללמוד על העובדות הרלבנטיות המקימות את עילת התביעה.

זאת, על מנת שלא ייוצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא "ישן על חשדותיו" עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מרוץ ההתיישנות (ראו: עניין גיא-ליפל, פס' 47-46).

התובע העיד בחקירתו הנגדית שהיה מודע לאפשרות שהעירייה תידרוש תכניות של הנכס והיה מוכן לשאת בעלות הכרוכה בכך, שאותה העריך כזניחה, וכאשר נישאל האם יש צורך בדרך כלל בהגשת תכניות לצורך רכישת דירה היתחמק ממתן מענה ישיר לשאלה והעיד שהנתבע טען שאין ברשותו תכניות של הנכס (ע' 25, ש' 21-24).

...

הנתבע טען בכתב ההגנה, בעיקרי הדברים, כי ההסכם נחתם למעלה מ-28 שנים טרם הגשת התביעה ומשכך עילת התביעה התיישנה; בנסיבות העניין התובע אינו יכול לטעון שנעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו; דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר; הסכם החכירה הסתיים ביום 6.11.2015 והתובע אינו בעל הזכויות בנכס; בעת העברת הזכויות בנכס לא היו חריגות בנייה; חריגות הבנייה נוצרו על ידי התובע וביום 17.3.1996 ניתן כנגדו פסק דין בשל חריגות בנייה; צווי ההפסקה המנהליים הוצאו שנים רבות לפני מכירת הנכס, עניינים אלה הוסדרו על העירייה ואין להם קשר לחריגות הבנייה; בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה צוין שבשנת 1988 התובע קיבל אישור בעל פה מנציג מחלקת ההנדסה בעירייה שהכס בנוי כחוק והמדובר בהודאת בעל דין; התובע רשאי לתבוע רק מחצית מהנזקים הנטענים מכיוון שהנכס נרכש על ידי התובע ורעייתו; התובע נושא באחריות לליקויים הנטענים בגג הרעפים בשל תוספת הבנייה שביצע בנכס; הוכחשו הסעדים שנתבעו בכתב התביעה; לחילופין, מכל סכום שייפסק יש לקזז את יתרת התמורה שטרם שומה בגין רכישת הנכס בסך של 8,000 ובשיערוך מתאים בסך של 89,820 ₪.

בנסיבות העניין, סבורני שניתן להעמיד את המועד לתחילת מרוץ התיישנות, לכל המאוחר, ביום 17.3.1996, במועד הודאתו של התובע בעובדות שפורטו בכתב האישום והרשעתו בדין, לאחר שהתחוור לו כי העירייה מייחסת לו עבירות בנייה בנכס מעבר להצבת הקונטיינר, ומשכך התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע עובדות אלה". המבחן שאומץ לעניין תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הוא מבחן אובייקטיבי, ומכיוון שהמידע הרלבנטי לגבי מצבו התכנוני של הנכס היה זמין לעיונו של התובע, סבורני שהוא אינו יכול להישמע בטענה שלא היה ניתן למנוע את הגילוי בזהירות סבירה.

"מצב דברים זה, בו העובדות המהוות את עילת התובענה הנטענת פורסמו במאגר פומבי הפתוח לעין הציבור (הגם שבארצות הברית), ספק רב אם מתיישב עם הטענה כי לא ניתן היה למנוע את אי גילוי העובדות בזהירות סבירה. המשיב אישר כי יכול היה לבדוק את מרשם הפטנטים שנים קודם לכן, ומטעמים של אקראיות ומקריות בדק את הפטנטים הרשומים על שם קוברסקי רק בשנת 2004. בכך אין כדי להכניסו תחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות". התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית מחמת התיישנות עילת התביעה.

" בעיניין גיא-ליפל עמד בית המשפט העליון על ההבדלים בין שני תתי הסעיפים בפקודת הנזיקין, והבהיר כי סעיף 89(1) עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודותיהן כגון תקיפה, הסגת גבול וכליאת שוא, שאז יחל מרוץ ההתיישנות מהפסקת המעשה, ואילו סעיף 89(2) עוסק בעוולות שנזק הוא חלק אינטגראלי מעילתן, כגון עוולת הרשלנות, שאז לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם הנזק: "על היתיישנות בנזיקין חלות איפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שוא), שאז יחל מירוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. על עוולות בהן הנזק מהוה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה , חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה (ולביקורת על פיצול ההסדרים, ראו: גלעד - הצעה לשינוי החוק). ברי כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מרוץ ההתיישנות לא מתחיל בהעדר נזק. כפי שיוסבר להלן, על יתר רכיבי העילה, כולל הקשר הסיבתי, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות (ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462 (1997); עניין המאירי השני; ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ([פורסם בנבו], 24.11.2005), פסקה 8 (להלן: פרשת צורף))." עוד נבהיר כי סעיף 89(2) מציב מחסום של 10 שנים מקרות ארוע הנזק, ובכך מצמצם את כלל הגילוי המאוחר הקבוע בדין הכללי בסעיף 8.

שאחרת עד שלא יאסוף את כלל המידע, לעולם לא תיתיישן תביעתו: "תובע שמתעורר בו החשד לקיומם של התרשלות או קשר סיבתי, אינו רשאי לכבוש חשדו בלבו שנים רבות ולטעון כי היו חסרות לו ראיות. על תובע כזה חלה החובה לידרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו. אם פנה התובע לנתבע הפוטנציאלי והלה דחה את בקשתו, אזי שומא עליו להגיש תביעה ולדרוש מבעל דינו שכנגד את הראיות החסרות במסגרת הליכי גילוי מסמכים. תובע שלא עשה כן, והמתין עד לחלוף תקופת ההתיישנות, יראו אותו כמי שלא חל עליו כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, כל אימת שבעל דין לא אוסף נתונים או לא מקבל את המידע שלטענתו נמצא ברשות הנתבע, התביעה לא תיתיישן לעולם." [עניין גיא ליפל, פסקה 101; ההדגשות שלי-מ.י.] מסיבה זו קבע בית המשפט העליון באופן מפורש כי מרוץ ההתיישנות אינו יכול להיות תלוי בשאלה מתי פנה הניזוק לקבלת חוות דעת: "כאשר מתגבש אצל התובע חשד, בפועל או בכוח, לאפשרות קיומם של רכיבים אלו, מתחיל מרוץ ההתיישנות. זאת, על מנת שלא ייוצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא "ישן על חשדותיו" עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מרוץ ההתיישנות (ראו: עניין גיא-ליפל, פס' 47-46).

מעיון בחוות הדעת אשר צורפה לכתב התביעה עולה כי עלויות התיקונים הקשורים ברכוש המשותף הן זניחות ביחס לסכום התביעה הכולל, ועומדות על פחות מ - 10,000 ₪ [ראו סעיפים 1.060, 1.065, 1.066, 1.070, 5.010, 5.015 ו -5.040].

...

סבורני כי הדברים דברי טעם.

אף דינה של התובענה נגד הנציגות להידחות מטעמי התיישנות.

סיכום בסיכום הדברים, סבורני כי דינה של התביעה כולה להידחות מטעמי התיישנות, וכך אני מורה.

לטענת הנתבעת, התאונה קרתה מעל 7 שנים מהגשת התביעה שלפניי, והתביעה המקורית לא מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, לאור זילזול התובעת בהליכי ביהמ"ש. נגד התובעת הוצא צו כנוס והיא הייתה מצויה בהליך פש"ר ומיוחסת לה היתנהלות בחוסר תום לב שכן לא עידכנה את בית המשפט בסיבות אשר בעטיין לא היתקדם התיק.

לא זו אף זו התברר כי מדובר ביותר מסתם זניחה של התביעה אלא בהתחמקות מכוונת בכדי שכספי התביעה לא יגיעו לתיק הפש"ר. כאמור לעיל, כטענת סף דחיתי את דרישת סילוק התביעה על הסף, שכן רציתי לשמוע את עדותה של התובעת ולהתעמק בראיות בטרם אחליט בסוגיית ההתיישנות לגופו של עניין.

איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מירוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג תוך ניסיון לאזן ביניהם וכדבריו של השופט ברק ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 558 ,554: "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האנטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האנטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של התביעה. אין לידרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים". ובהמשך: .

הפסדי הישתכרות סבורני כי במקרה דנן יש קושי משמעותי לאמוד את ההפסדים שנגרמו כתוצאה מהנכות התפקודית ולפיכך יש להעריך את הפצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן (ראו ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ (10.07.76) פ"מ ל(3) 281, בעמ' 284 וכן ע"א 801/89 אהרון כהן נ' יוסף שבאם , מו (2) [18/03/1992] וכן ד. קציר בספרו "פיצויים בשל ניזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את סוג וטיב הנכות ממנה סובלת התובעת, אם הייתי מקבל את התביעה הייתי מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי בסך 5,000 ₪.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני שאם הייתי מקבל את התביעה הייתי מעמיד ראש נזק זה על סכום גלובלי של 10,000 ₪.

סוף דבר התביעה נדחית והתובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.

תקופת ההתיישנות ואי תחולת החריגים למירוץ ההתיישנות: בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 , מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע.

2) לפקודת 25 ) כאשר מדובר במעשה עוולתי שהנזק הוא יסוד מיסודותיו חלה הוראת סעיף הנזיקין ]נוסח חדש[ ולפיה מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום גרימת הנזק או ביום גילויו, ולכל היותר 10 שנים מיום גרימתו (ר' בעיניין זה רע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא - ליפל הנזכר לעיל).

התוצאה הנובעת מכך הנה שהתובע מושתק מלהעלות במסגרת ההליך הנוכחי טענה ולפיה לא היה בידו להגיש תביעתו קודם לכן מטעמים הנוגעים למצבו הרפואי ויש לקבוע את אי תחולת החריגים המפסיקים את מירוץ ההתיישנות גם במקרה שלפני.

מצאתי איפוא שהתנהלות התובע על יסוד עובדות כתב התביעה עצמו - ובעניין זה גם הפסקת הליך הקובלנה הקודם כנגד נתבע 5, עולה כדי ויתור או זניחה על עילות התביעה שלפני ושוכנעתי גם שהנתבעים שינו מצבם לרעה נוכח חלוף הזמן בהיתחשב בנזק הראייתי שניגרם להם ולא נסתר.

...

מצאתי אפוא שהתנהלות התובע על יסוד עובדות כתב התביעה עצמו - ובעניין זה גם הפסקת הליך הקובלנה הקודם כנגד נתבע 5, עולה כדי ויתור או זניחה על עילות התביעה שלפני ושוכנעתי גם שהנתבעים שינו מצבם לרעה נוכח חלוף הזמן בהתחשב בנזק הראייתי שנגרם להם ולא נסתר.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי שגם מטעמי השיהוי הניכר והחמור שנזקף לחובת התובע, דין התביעה להידחות, על כל חלקיה וביחס לכל הנתבעים.

סוף דבר אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה במלואה מחמת התיישנות ושיהוי, כאשר כל טעם עומד בפני עצמו.

משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מרוץ ההתיישנות לא תדחה מעבר לשלוש שנים מיום ארוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שארוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי (ע"א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא –ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010).

בנוסף, לאחר יציקת תיקרת קומת הקרקע, דרש התובע להרוס את הקיר המפריד בין הסלון למרפסת, להגדיל את הסלון בכ- 60 ס"מ לשנות את החלונות הצפוניים של הסלון, ולהגדיל את המקלחת הראשית לכיוון מזרח על ידי הקטנת המרפסת בקומה הראשונה.

אני קובעת איפוא, כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד סיום עבודות הטיח.

כשנשאל אם הבחין בליקויים בבית בשנת 2010 השיב כי אם היה חושב שיש ליקויים "לא זניחים" לא היה ניכנס לבית, וכי ניכנס לבית בהנחה ש"הכל בסדר באופן כללי" (בעמ' 16 ש' 7 ו- 12).

...

בסופו של דבר, נדחתה התביעה נגד הנתבע 1, אשר הועמדה על 330,000 ₪ וכן נדחתה התביעה נגד הנתבעת 3, שהועמדה על 140,000 ₪.

סיכום סיכומו של דבר: אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 1.

אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 3.