המתה בנסיבות של אחריות מופחתת סעיף 301ב לחוק העונשין

אבהיר דברי – בתיקון לעבירות ההמתה נקבעה עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת בסעיף 301ב(ב) לחוק העונשין, הקובע כי במקרה בו מעשה ההמתה נגרם בתכוף לאחר היתגרות כלפי הנאשם ובתגובה לו, ובהתקיים שני תנאים נוספים המפורטים שם, הרי העונש יעמוד על עשרים שנות מאסר.

...

סוף דבר יעל רז-לוי, שופטת נוכח כל המקובץ, לו דעתי תישמע אציע לחברי להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח – עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות –עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(1) וסעיף 335 (א1) לחוק; וכן בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע – עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק.

הראיות הרבות בתיק זה ובראשן הקלטת האירוע כולו בטלפון הנייד של הנאשם, תוך תיעוד מצמרר ובלתי נתפס של האירוע בזמן אמת - כאשר ניתן ממש לשמוע את קור רוחו של הנאשם אל מול זעקותיה ותחינותיה של המתלוננת ואל מול בכיו וצרחותיו של בנו הפעוט - מחזקות עשרות מונים את המסקנה כי מדובר בנסיון לרצח, ואינן מותירות כל ספק באשמת הנאשם.

הגם שמדובר במקרה ראשון בו נבחנה בבית המשפט השאלה אם התעללות נפשית בקטין יכולה לקום גם כאשר המעשים אינם נעשים כלפי הקטין עצמו, אלא בנוכחותו, אני סבורה כי מדובר במקרה כה מובהק, שבו הדברים מדברים בעד עצמם, וכל פרשנות אחרת תחטא למטרת המחוקק ולתכלית החוק.

האם היתקיימו בעניינינו נסיבות שיכולות להצדיק את הרשעתו של הנאשם בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, בין אם בעילה של מצוקה נפשית קשה עקב היתעללות חמורה ומתמשכת ע"י מי שהנאשם גרם למותו לפי סעיף 301ב(א), בין אם בעילה של היתגרות כלפי הנאשם בתכוף למעשה ההמתה לפי סעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין; 3.

בשונה מהיסוד הנפשי של "כוונה תחילה" על שלושת התנאים הנדרשים לקיומו, שפורטו בסעיף 301(א) בדין הקודם, וניתנה להם פרשנות בפסיקה עניפה של בית המשפט העליון, הנוסח החדש מרחיב את גבולות היסוד הנפשי, וקובע למעשה שתי חלופות לקיומו של היסוד הנפשי: כוונה או אדישות.

...

לכן, אני סבור כי לא הוכח בפנינו מעל לכל ספק כי הנאשם התכוון להמית את המנוח, ומשכך יש לקבוע שהנאשם גרם למותו של המנוח ביסוד נפשי של אדישות.

סוף דבר סיכומם של דברים, הוכח בהתאם לחוות הדעת הפתולוגית, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהמכות העזות שהיכה אותו הנאשם באמצעות מוט ברזל בראשו ובכל חלקי גופו.

משכך ולאחר שדחיתי את טענות ב"כ הנאשם כי הנאשם פעל בנסיבות של הגנה עצמית את של הגנת בית מגורים, או כי מדובר בנסיבות של המתה באחריות מופחתת בשל ההתגרות של המנוח בנאשם סמוך לפני האירוע, ובמשך כמה שבועות קודם לכן, התוצאה היא כי הוכח בפנינו מעל לכל ספק, כי הנאשם גרם למותו של המנוח כתוצאה מכך שהיכה אותו בחוזקה בראשו ובכל חלקי גופו וגרם לו לחבלות קשות שהביאו למותו.

לפיכך לטענת המערער יש להרשיעו בהריגת המנוחה מכוח סעיף 298 לחוק העונשין (בהתאם לדין הישן), ולחלופין להרשיעו בהמתה בנסיבות אחריות מופחתת מכוח סעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין (בהתאם לדין החדש), או באחת החלופות שפורטו לעיל.

כיום, לאחר תיקון 137 לחוק העונשין, סוגיית הקינטור אינה נכללת עוד ביסודות עבירת הרצח, אלא במסגרת העבירה של "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", לפי סעיף 301ב לחוק העונשין.

...

לסיום, אני סבור כי שלושה רכיבים ראייתיים בענייננו – הקלטת האירוע, דו"ח נתיחת הגופה של המנוחה ועדותו של המערער – מלמדים כי המערער שקל ותכנן את רציחת המנוחה, עוד קודם למפגש ביניהם.

בנוסף, אין כאמור מקום לקבל את טענות המערער לעניין הגנת הקנטור, לאור הדברים שפורטו לעיל, והדין החדש שבחוק העונשין אינו משנה ממסקנה זו. בסופו של יום, וכעולה מחומר הראיות, המערער רצח את בת זוגו לשעבר, אֵם לשתי בנות, בכוונה, לאחר איומים והפחדות, ולאחר שנהג בה באלימות ובאובססיביות, וזאת אגב סכסוך כספי, באמצעות נשק קר, בנחישות מצמררת, בדקירות חוזרות ונשנות ובקור רוח – מעשה המתה המבטא דרגת אשמה גבוהה, שאין מתקיימת בו אף לא נסיבה מקלה אחת.

דין הערעור להידחות מהטעמים שהובאו על ידי חבריי.

היא הודתה באוזניו ש"רצחה" או "הרגה" את חברתה; גם באוזני ראש צוות החקירה אמרה שהיא אשמה במיוחס לה. דחינו את טענת ההגנה, שלפיה מעשיה של הנאשמת מהוים למעשה המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף 301ב' לחוק העונשין).

מובן מאליו, שמידת אשמו של מי שביצע מעשה רצח מתוכנן שונה מזו, הדבקה במי שביצע מעשה רצח בעל אופי ספונטאני לחלוטין, כש"דמו חם"; שוני זה מיתקיים גם אם העושה אינו נהנה מאחריות מופחתת פרי סעיף 301ב(ב)(1) (המעשה בוצע בתכוף לאחר היתגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה היתגרות).

...

לא מצאנו ניסיונות של הנאשמת לתקן את תוצאות המעשה או לפצות את בני – משפחת המנוחה.

לא מצאנו, כי עברה הפלילי הוא בעל השלכה של ממש על ענייננו בשים לב לאופי העבירות בהן מדובר ולעונש שהוטל בגינן.

סוף דבר לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מצאנו לנכון להטיל על הנאשמת עונשים כדלקמן - 23 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרה.

לצד טענתו לעניין הראיה החדשה, המבקש טוען כי נוכח הרפורמה בעבירות ההמתה משנת 2019 (חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019, ס"ח 230 (להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה או תיקון מס' 137)) שבמסגרתה הוספה, בין היתר, עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף 301ב לחוק העונשין), אשר קובעת עונש מאסר מירבי של 15 שנים (סעיף 301ב(א) לחוק העונשין), יש להקל בעונשו; זאת, בשל טענתו כי עובר לרצח היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה ומתמשכת שנבעה מחששו מהמנוח ומכך שנסחט על ידו (לעניין זה המבקש מפנה לקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שמבססות לשיטתו טענה זו); ובהתאם ללשון סעיף 5(ב) לחוק העונשין (שעליו אעמוד בהמשך).

...

בפתח הדיון בערעור טענה המדינה כי יש לדחות את הערעור על הסף בהתאם לסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) – שמאפשר לדחות את הערעור מחמת אי התייצבות המערער.

המשנה לנשיאה נ' הנדל עמד על הליכי החקיקה שקדמו לרפורמה ועל תכליות הדין שבבסיס סעיף 5(ב) לחוק העונשין, ובהם עיקרון סופיות הדיון, וקבע כי: "אם המבחן לקיום משפט חוזר יהיה אפוא קיומה של אפשרות להקלה בעונש, נמצאנו – בניגוד לכוונת המחוקק – מקיימים משפט חוזר ביחס לכל רצח שאינו בנסיבות מחמירות. החריג לא יהיה עוד חריג, והכלל לא יהיה כלל. המסקנה היא שאם נקבל את עמדת המבקשים, יהיה על בית המשפט לקיים משפט חוזר ולהידרש מחדש לענישה במרבית ההרשעות ברצח, בניגוד לדין הכללי ולתכליתו" (שם, פסקה 9; ראו גם פסקאות 24-23, 27 בעניין רחמיאן).

משאלה הם פני הדברים, איני סבור כי טענותיו אלו של המבקש מקימות עילה להיעתר לבקשה למשפט חוזר.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית אפוא.