בהסכם נקבע, כי הנתבע יהיה רשאי להפסיק את ההיתקשרות בהתראה של 90 יום; אולם נקבע, כי ככל שהדבר ייעשה בתוך שנת ההסכם הראשונה, יהיה על הנתבע לפצות את התובע בפצוי מוסכם של 3,000 דולר בצרוף מע"מ. כן נקבע, כי הפרת ההסכם מצד הנתבע בחוסר תום לב ואי קיום התחייבויותיו על פי ההסכם ייראו אף הם כהפסקת ההיתקשרות ביוזמתו של הנתבע, המחוייבת בתשלום הפצוי המוסכם כאמור.
הסכם הזכיינות מוגדר בכללים אלו כחוזה לפיו בעל זיכיון מעניק לזכיין את הזכות לעשות שימוש בסימני מסחר ובשיטות עסקיו של בעל הזכיון למטרות שיווק או מכירה, וזאת על ידי העברת ידע ומתן סיוע מסחרי או טכני מבעל הזכיון לזכיין במשך תקופת ההסכם; בתמורה מעביר הזכיין לבעל הזכיון תשלומים, על פי רוב - אחוז מסויים ממחזור המכירות או הרווח של הזכיין.
עולה, אפוא, כי הנתבע ביקש לסיים את ההיתקשרות עם התובע לאחר שנוכח לדעת כי הוא נעדר כישורי שיווק ומכירה, ההכרחיים לסוג הפעילות במסגרת הסכם הזכיינות, וכי פעילות זו כפי הנראה אינה מתאימה לו.
האם הוכיח הנתבע את טענותיו כי התובע הוא זה שחייב לו כסף?
טענתו של הנתבע, לפיה התובע חייב לו כסף עבור עיסקאות שהביא לידי גמר לא הוכחה.
כפועל יוצא, אין בידי לקבל את טענתו הנוספת של הנתבע - שכלל לא נטענה בכתבי הטענות, אלא עלתה על ידי בא כוחו רק בישיבה המקדמית - כי אי תשלום עמלות מתוך עיסקאות הנדל"ן שניסגרו על ידי הנתבע פגעו במוטיבציה שלו להמשיך ולגייס נכסים ולקוחות.
לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל - חומרתן הקלה של הפרות ההסכם על ידי הנתבע, הקף ההכנסות הקטן שהצמיח הנתבע לתובע בתקופת ההיתקשרות, המשך ההיתקשרות עם הנתבע חרף זאת ואי עמידתו של התובע בתנאי סעיף 15.5 להסכם, אני מוצאת לנכון להעמיד את הנזק שניגרם לתובע בגין סיום ההסכם שנה וחצי מוקדם ממועד סיומו על סך של 3,500 ₪.
...
אני סבורה כי סכום זה משקף את הנזק האמיתי שנגרם לתובע כתוצאה ממהלך ההתקשרות עם הנתבע ומסיומה במועד בו הסתיימה.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 3,500 ₪.
כיוון שהנתבע הפקיד בקופת בית המשפט סך של 12,892 ₪, אני קובעת כי סך של 5,500 ₪ מתוך סכום זה יועבר על ידי המזכירות לידי התובע באמצעות בא כוחו.
