ועדת הערר עמדה על כך שעל פי התב"ע שאושרה, מוסמכת הועדה המקומית להגדיל את מספר יחידות הדיור, אך לעמדתה, אין סמכות זו כוללת את הסמכות להגדיל את השטח לבניה, למטרות עיקריות (תוך המרת שטחי שרות לשטח עקרי).
עוד נטען, כי עולה ספק לעניין התכנות הפיכת החללים בתתי החלקות האמורות לדירות, כאשר לטענת הדיירים, המדובר בשטחי איחסנה שהוגדרו בתכנית המקורית כשטחי שירות האמורים לשרת את השמוש העקרי בבניין, ואשר על כן מהוים, לטענת הדיירים, חלק מהרכוש המשותף.
דא עקא, שעל פני הדברים, דוקא עולה מחלוקת ממשית, לפחות בשני הקשרים – סוגית שינוי חזית הבניין, על דרך של פריצת חלונות בקירותיו החיצוניים של הבניין, אשר לא יכול להיות חולק, כי הנם בגדר רכוש משותף לכל דבר ועניין; וסוגיית מקומות החנייה –
לעניין שינוי חזית הבניין, יש על פני הדברים, עגון לטענות הדיירים בלשון סעיף 12 לתקנון הבית המשותף המורה, כאמור, כי "כל שינוי במבנה ו/או בקירותיו החיצוניים של הבית המשותף כפוף להסכמה בכתב ומראש של בעלי הדירות ורשויות התיכנון המוסמכות", כאשר העותרת לא הציגה הסכמה כתובה כאמור, והיא מבקשת להסתמך על לשון ס' 13 לתקנון, המאפשרת מימוש זכויות בניה ע"י בעלי חלקות המשנה המדוברות, כמצוטט לעיל, אלא שפרשנותה זו, אינה בהכרח הפרשנות הטבעית של הוראת ס' 13 לתקנון, ויאמר בזהירות, על מנת שלא לקבוע מסמרות בעיניין אשר אפשר כי יצטרך להתברר בהמשך בפני הערכאה המתאימה, כי סוגיית היחס בין ההוראות האמורות של התקנון, ואומד דעת הצדדים לגביהן, בהקשר האמור, מצריכה, לסברתי, ליבון והכרעה לגופה.
...
לסברת ועדת הערר, "ככל טענת המשיבים נכונה הרי שלא ניתן לבסס בקשה להיתר על מקומות חנייה שכלל אינם בבעלות העוררת. מכאן כי גם מטעם זה צדקה הועדה המקומית כשהחליטה שאין לדון בבקשת ההיתר, אלא אם יורה בית משפט בידי מי מצויות זכויות אלה".
הועדה סיכמה החלטתה: "לאור האמור סבורים אנו, כי בזכויות הבניה בבית המשותף דורשים בטחון ויציבות שלא מתקיימים במקרה שבפנינו ולפיכך, בצדק דחתה המשיבה 1 את הבקשה בהעדר תימוכין קניינים. נסיבות המקרה שבפנינו דורשות, שתחילה תתבררנה המחלוקות הקנייניות ולאחר מכן ובכפוף להכרעה במחלוקות הקנייניות תידון בעתיד הבקשה להיתר".
העותרת טוענת, כי החלטת הועדה המקומית, ו החלטת ועדת הערר, הינן שגויות וחורגות חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, וכי הן לא היו רשאיות לעכב את הטיפול בבקשות ההיתר, עד להכרעה במחלוקות הקנייניות בין העותרת והדיירים.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני, כי החלטות הוועדה המקומית וועדת הערר, אינן חורגות ממתחם הסבירות -
פסיקת בית המשפט העליון מורה, כי מוסדות התכנון רשאים לעכב בקשה להיתר, עד הכרעה של הערכאה המוסמכת "...כאשר מתעוררת שאלה קניינית מהותית הדרושה הכרעה", הגם "...שעצם קיומן של התנגדויות מצד בעלי זכויות בנכס אינן מונעות – כשלעצמן – את קיום הדיון בבקשה להיתר בניה" (דנ"מ 668/11 בני אליעזר בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים (24.7.2011)).
העתירה נדחית אפוא.
העותרת תשלם הוצאות הדיון בעתירה בסך 15,000 ₪, לכל אחד משלושת המשיבים.
