הרכב, פולקסווגן טרנספורטר 4T, אשר מוגדר כאוטובוס זעיר, נרכש על ידי התובע לצורך הסעת נוסעים בהתאם להגדרתו ברישיון הרכב.
התובע ביקש לברר מה תהא עלות השינויים הנדרשים להתאמה להוראות משרד התחבורה על מנת שיוכל לבקש להמיר את הגדרתו של הרכב לרכב הסעה לתלמידים, וקיבל לידיו הצעת מחיר ולפיה מדובר בהשקעה של כ – 15,500 ₪, לא כולל מע"מ. התובע מבקש להשית חיוב זה על הנתבעת, בטענה שלו פעלה כנדרש במועד העלאת הרכב אל הכביש, ממילא לא היה נידרש להשקיע היום השקעות נוספות בהתאמת הרכב, מעבר להתאמת הפנסים, כאמור מעלה.
...
למעשה נראה לכאורה, כי אם יש ממש באמור במכתבו של מר מלמד, הרי שהתובע, אשר רכש את הרכב לצורך הסעת נוסעים ואף עשה בו שימוש כאמור, לא ידע ולא יכול היה לדעת, אודות אי התאמת הרכב להוראות התקן הרלוונטי לשימוש שנעשה בו עד למועד בו ביקש להסב את ייעודו, ובהתאמה אני סבורה כי יש לקבוע כי בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב למכתבים אשר הוצגו וצורפו לכתב התביעה, מתחיל מרוץ ההתיישנות רק מחודש מאי 2012, מועד מכתבו האמור של מר מלמד.
לאחר ששקלתי את העובדה שמר מלמד לא הוזמן על ידי התובע להעיד כאן, ואף לא נותן הצעת המחיר, ובחנתי האם יש ללמוד מכך כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הרכב במתכונתו, כפי שהועלה לכביש בשנת 2003, לא תאם את הוראות משרד התחבורה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לדחות בשל כך את טענות התובע.
מכל אלו אני קובעת כי הנתבעת אמנם התרשלה במילוי חובתה כלפי ציבור הרוכשים וביניהם כלפי התובע כאן, המחזיק נכון למועד הגשת התביעה ברכב נשוא התרשלותה.
