המרת עבירת תקיפת זקן בתקיפה הגורמת חבלה של ממש

עקרי העובדות וההליכים נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירות של תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, היזק לרכוש במזיד והעלבת עובד ציבור.

בית משפט השלום ציין כי לאור העובדה שהמבקש אינו מושך ידו מהטיפה המרה, בשים לב לכך שהוא מתקשה לשלוט בדחפיו האלימים, ומחמת חזרתו על מעשיו האלימים ללא סיבה של ממש – מדובר במסוכנות בדרגה כזו שאין בחלופת המעצר שהוצעה כדי להיות תחליף נאות ומספק למעצר.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

סבורני, כשתי הערכאות הקודמות, כי קיימות ראיות לכאורה די הצורך שלב זה – וטענותיו של העורר בקשר לחקירה יתבררו, ככל שהדבר ידרש, בהליך העיקרי.

אציין כי נראה על פני הדברים כי אין מדובר בתיק מסובך, והוא איננו צפוי להתנהל זמן רב. אשר על כן, הבקשה נדחית.

מהתסקיר עולה כי המבקש, בן 20 וללא עבר פלילי, המכור לטיפה המרה, שולב בקבוצה טיפולית ונערכו לו מספר בדיקות נשיפה לזיהוי אלכוהול, שתוצאות כולן, למעט אחת, היו שליליות.

ביום 10.5.2021 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום, בו עמד על הערכים המוגנים; על החומרה היתרה הכרוכה בעבירות של תקיפת זקן; על החבלות החמורות שנגרמו למתלוננת, הן פיזית והן נפשית; ועל מדיניות הענישה הנוהגת.

לבסוף אוסיף, הרבה למעלה מן הנידרש, כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות ההליך הטיפולי בו החל, כדי להוות משקל נגד של ממש לפגיעה הקשה שגרם למתלוננת (רע"פ 10124/16 אלימלך נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (3.5.2018)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

דין הבקשה להידחות גם לגופה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

במסגרת טיעוניו לעונש טען בא כוח המשיבה, כי "לא ניתן להתווכח עם כך שתקיפת קשישה הנה חמורה ובזויה ובפרט חמורים הדברים כאשר זו מבוצעת על ידי אדם המופקד על שלומה והטיפול בה וכל זאת בתוך ביתה, אשר אמור לשמש כמבצרה..."; כי קשה לגלות עבירות אלה; כי "כאן לא נגרמה חבלה של ממש או חבלה חמורה ולכן הוגש כתב האישום לבימ"ש שלום בעבירה של תקיפה סתם"; כי "המאשימה התקשתה למצוא פסיקה בעבירות דומות דהיינו של "תקיפה סתם"..

נטען, כי ביהמ"ש חרג לחומרה מהמתחם שקבע בעצמו, אשר עמד על ענישה שניתן לרצות בדרך של עבודות שירות, וזאת למרות שקבע שאין מקום לחריגה מהמתחם, לא לקולא ולא לחומרה ("אנו לא יכולים להבין היום מדוע החליט בית המשפט לא להמיר או לא לקבוע שהעונש ייקבע במסגרת המיתחם שקבע שהיא לא בעבודות שרות.... בית המשפט לא קיבל את המיתחם של התביעה וקבע שהמתחם מתחיל ונגמר בעבודות שרות. אז איך אפשר להגיד שהוא קבע את זה, אך הטיל עונש מאסר בפועל"); כי ביהמ"ש היתייחס לעבירה חמורה מזו שהמערערת הורשעה בה, וזאת לאחר ש"היתמקד ב"לקונה" המסוימת הקיימת בחוק לדבריו, וקבע כי יש לייחס חומרה יתרה למעשים, חרף כסותם בדמות הוראת חיקוק מקילה" (סעיף 11 להודעת העירעור) וכי "ניתן לקבוע מיתחם ולנוע בתוכו, ואולם לא ניתן לקבוע מיתחם או עונש בעבירה אחת כאילו המדובר באחרת (אשר על פי המחוקק היא חמורה ממנה לאין ערוך!)". בדבריו בעל פה הוסיף הסניגור, כי התחושה מיגזר הדין היא כזו שבימ"ש קמא לא גזר את דינה של המערערת בעבירה שהורשעה בה אלא בעבירה חמורה בהרבה ("גזר הדין צריך להלום את המקרה. אנו עדיין סביב הוראת חיקוק ספציפית וצריך להתאים את הנסיבות... כשבית המשפט אומר בצורה ברורה שגוזר את עונשה כאילו מדובר בעבירות אחרות, יש כאן קושי"); כי המאשימה ביקשה לקבוע מיתחם חמור, למרות שלא הפניתה לגזרי דין העוסקים במקרים דומים ולמרות ש"בשום מקרה הם לא מבקשים מיתחם כזה לאדם ללא עבר פלילי"; כי הפסיקה הנוהגת בעבירות שכאלה ואף בעבירות חמורות יותר, מסתיימת בעונשים קלים בהרבה (צוטטו פסקי דין שהסתיימו בענישה בדמות עבודות שירות בעבירות של תקיפת חסר ישע ו"תקיפה סתם" הן מבתי משפט מחוזיים והן מבתי משפט שלום).

יחד עם זאת, וכהערת אגב, אציין, כי נדמה שהיה ניתן לייחס למערערת גם את העבירה החמורה יותר של "תקיפת זקן" בהתאם לסעיף 368ו(א) לחוק העונשין לפיה "התוקף זקן וגורם לו חבלה של ממש, דינו – מאסר חמש שנים" ("בסעיף זה, "זקן" – אדם שמלאו לו 65 שנים"), כאשר בסעיף 34כד לחוק העונשין הוגדרה "חבלה" – כ"מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים" (ההדגשה אינה במקור – ר.י.כ.).

...

ולגוף העניין, אכן, ביהמ"ש השווה בין העבירה שיוחסה בסופו של דבר למערערת לבין העבירה החמורה יותר שעניינה "תקיפת זקן" לפי סעיף 368ו לחוק העונשין, תוך שהזהיר עצמו כי אין לגזור את הענישה לפי העבירה החמורה יותר, אך כמובן שלא היה מקום להתעלם מהנסיבות המחמירות של מעשי המערערת שעניינן הקורבן אותו תקפה - אישה קשישה אשר הייתה נתונה לחסדיה.

סוף דבר כאמור, העונש שנגזר על המערערת איננו חמור יתר על המידה ויש בו משום גמול הולם למעשיה.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור.

המערער הורשע בהתאם להודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות הדחה בעדות לפי סעיף 246(ב) לחוק העונשין ותקיפת זקן לפי סעיף 368ו לחוק העונשין, ככל הנראה תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי ס"ק (א).

הנאשם דחה את ידה המושטת לעזרה של קצינת המבחן, בסובארו כי איננו זקוק לטפול בהתמכרותו לטיפה המרה.

...

אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו של הנאשם, מיום 9.5.21 עד 2.7.21.

יש לציין כי כתב האישום המקורי ייחס לנאשם עבירה של תקיפת זקן (הגורמת חבלה של ממש), שכן המתלונן יליד 1931.

במסגרת ההסדר, תוקן כתב האישום תוך המרת הוראת החיקוק לעבירה של תקיפה חבלנית (רגילה), דהיינו הושמטה המילה "זקן" והוראת החיקוק שונתה לסעיף 380 לחוק העונשין.

...

לדידי, שיקול השיקום, כשיקול שפועל בתוך המתחם, מאזן את שיקול העבר הפלילי, ולכן, ועל רקע המלצת שירות המבחן, הודאת הנאשם, קבלת האחריות והבעת החרטה והאמפטיה כלפי המתלונן, תהליך הפקח הלקחים, הנסיבות האישיות, והפגיעה הבלתי מידתית בנאשם אם יוטל עליו עונש מאסר, כל אלה מובילים למסקנה שנכון לאמץ בעניינו של הנאשם גישה שיקומית כפי המלצת שירות המבחן.

לשיטתי, על רקע האמור בתסקירים, אותו מאבק של משיכת החבל הסתיים כשידו של האינטרס השיקומי על העליונה.

אשר על כן, ולאחר שנתתי דעתי לתיקון 113 לחוק העונשין ולטיעוני הצדדים, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: צו מבחן שתוקפו למשך שנה מהיום.