ראויים לאיזכור דבריו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
"דעת לנבון נקל, כי עם התארכות תוחלת החיים והישגי הרפואה, על החיוב הרב שבהם, מקננת גם דאגה גדולה באשר לגורל הכלכלי של תקופת הזיקנה אצל רבים, שכירים ועצמאיים כאחד, גם מן המעמד הבינוני. דומה כי אין צורך בשפעת ראיות להוכיח, כי עובדים רבים, מהם משכילים, אינם מודעים כראוי לנושא הפנסיה, ובמיוחד בגיל צעיר כשהזקנה נראית רחוקה [...] על כתפי הרגולטור, הממונה בנדון דידן, רובצת אחריות כבדה, שיש להביאה בחשבון בהתיחסות לנושא שבפנינו" (בג"ץ 3430/16 היתאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון משרד האוצר, בפיסקה טז (30.6.2016) (להלן: בג"ץ 3430/16)).
לאחר פירוט ההבדלים בין מכשירי החסכון השונים נפסק:
"ההבחנה שערכה הממשלה בין קרנות הפנסיה החדשות, לקופות הגמל ותכניות 'ביטוח מנהלים', לעניין ההשקעה באיגרות חוב מיועדות, מבוססת על שיקולים עינייניים וסבירים, הנוגעים לשוני הקיים בין מסלולים אלה, שוני שהוא רלוואנטי לתכלית העומדת בבסיס ההטבה הגלומה באיגרות החוב המיועדות" (פסקה 49).
כמו כן, בעבר, מבוטח בביטוח מנהלים יכול היה להסתמך על מקדם המרה מובטח, אך כיום אפשרות זו אינה קיימת עוד, וגם בכך ניכר הדמיון למכשירי החסכון האחרים.
אם נחזור לעניין קניאל, נמצא גם שם מסקנה דומה:
"לא מצאנו כי המשקל שנתנה הממשלה למאפיינים האמורים, בבואה להחליט על מידת התמיכה הממשלתית בחיסכון הפנסיוני, הנו בלתי סביר. כאמור, גישת הממשלה נשענת על העמדה, כפי שהובהרה בתצהיר התשובה, שלפיה חסכון פנסיוני מקיף, הכולל מרכיב של ביטוח זקנה, נכות ושאירים, ומשתלם בדרך של קיצבה במשך תקופת הזכאות, משרת בצורה הטובה ביותר את התכלית של מוסד הפנסיה. עמדה זו, גם אם איננה היחידה האפשרית, איננה בלתי סבירה" (שם, בפיסקה 47).
...
אשר על כן, גם עתירה זו דינה להידחות.
המסקנה אליה הגעתי, היא כי לא הוכחה עילה להתערבותנו במדיניות הכלכלית שנבחנה.
סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את שתי העתירות מבלי שייעשה צו להוצאות.
