התביעה
שרייבר סבר כי לאור מיסמכי הביטוח שברשותו, על הפצוי בגין אובדן כושר העבודה להשתלם לו במשך כל ימי חייו, ומשכך הגיש לבית משפט קמא תובענה על דרך המרצת פתיחה בה עתר לפסק דין הצהרתי שיכריז כי תוקף ביטוח אובדן כושר העבודה שלו בהתאם לנספח חיונית - הנו למשך כל ימי חייו, ולא רק עד גיל 65.
הגם שפוליסת הביטוח הונפקה בשנת 1994, והגם שבית משפט קמא קבע כי שרייבר קיבל את הפוליסה "בסמוך להנפקתה", אין חולק כי עמדת הראל לפיה יסתיים תוקפו של הכסוי בגין אובדן כושר עבודה בגיל 65, נודעה לשרייבר לראשונה רק עם קבלת מכתבה משנת 2012, עת במשך כל עשר השנים שקדמו לכתיבתו, קיבל את התגמולים המשקפים פיצוי בגין אובדן כושר, כסדרם.
חלקו הראשון של הביטוח הנו "ביטוח לאובדן כושר עבודה", והוא נדון בפרק נפרד ובכותרת מודגשת, לגביו צוין בהתנסחות חד משמעית כי "הפצוי החודשי ישולם ...כל עוד נמשך אי הכושר שלו ברציפות ולכל המאוחר עד הגיעו לגיל 65 שנה...". חלקו השני של הביטוח הנו "ביטוח סיעודי לזמן ממושך", שאף הוא מוסדר בפרק נפרד, ואף הוא מתאפיין בכותרת מודגשת, ולגביו צוין כי "... לאחר הגיע המבוטח לגיל 65 שנה ובכפוף לתנאי הפוליסה, תשלם החברה למוטב פיצוי חודשי... תקופת הפצוי הנה לכל החיים" (ההדגשים של הח"מ).
...
כפי שאנמק להלן, אני סבורה שלא נפלה שגגה מעם בית משפט קמא בהחילו בענייננו את עקרון הציפייה הסבירה של המבוטח, אף לא באופן יישומו:
קודם לכן, נקדיש מספר מלים להבנתו של כלל פרשני לא שגרתי זה.
"דוקטרינת הציפיות הסבירות, כפי שפותחה במשפט האמריקני, קובעת שציפיותיו הסבירות של המבוטח יכובדו אף אם עיון מדודקד בהוראות הפוליסה ילמד שהן מנוגדות ללשונה...הנחת היסוד היא שלשון הפוליסה אינה מתיישבת עם ציפיותיו הסבירות של המבוטח ואף על פי כן ניתן להן תוקף..." (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, ביטוח, כרך ראשון, מאת ש. ולר, עמודים 142 143).
אני סבורה אפוא שבהעמידו את תקופת הביטוח עד גיל 70, הגיע בית משפט קמא לתוצאה הנכונה והצודקת כאחד.
סוף דבר
אציע לחברי לדחות את שני הערעורים, ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, תוך מתן הבהרה לפיה הסעד שנקבע על ידו הינו הצהרתי בלבד, וכי החיוב בתשלום מותנה בהוכחת אי הכושר.
