נטען, כי מתוך כלל המבקשים שהגישו את המרצת הפתיחה, רוב רובם של בעלי הדירות בבנייני טאגור אינו מתגורר במקום אלא משכיר את הדירות לצדדי ג', תוך הפנייה לכך ש- 24 מתוך 36 מצהירי המבקשים טענו כי הדירה שבבעלותם מושכרת.
הוראת סעיף 92 בחוק מתייחסת לזכאים לזיקת הנאה, בזו הלשון:
"זיקת הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין (להלן - מקרקעין זכאים) או לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני אדם או לטובת הציבור".
הוראת סעיף 93 בחוק מתייחסת לגדרי הזיקה, כך:
"...זיקת הנאה יכול שתיקבע - ... כי בעל המקרקעין הזכאים או מי שהזיקה ניתנה לטובתו זכאי לשימוש מסוים במקרקעין הכפופים... יכול שתהא זיקת הנאה לגבי חלק מסוים במקרקעין".
הוראת סעיף 94 בחוק מתייחסת למושא הדיון - זיקת הנאה מכוח שנים, בזו הלשון:
"(א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של 30 שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לידרוש את רישומה.
...
סוף דבר
שוכנעתי כי יש להעדיף את גרסת המבקשים על פני גרסתם החלקית של מקצת מהמשיבים, שלא נתמכה בבחינה צולבת של מכלול הראיות ואדנים של הגיון.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ - התובענה מתקבלת, לצד הכרה בהדדיות שבזכות מחזיקי הדירות בבנייני פיליכובסקי לעשות שימוש בגינה ובחניות שבחלקה 119 על בסיס מקום פנוי.
בנסיבות אלו, לא ראיתי לנכון למתוח את מלוא שורת ההוצאות מול המשיבים ואני מחייב את אלו שהתייצבו לדיון לשלם למבקשים הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, על הצד הנמוך, בסכום כולל של 10,000 ₪.
