בפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המבקש הנו הבעלים של רכב שמספרו 55-759-16 מסוג B.M.W, שנת יצור 2003 (להלן: "הרכב").
בעוד שסעיף 28(א) לחוק קובע חזקה עובדתית, לפיה, מטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצריו, הם בבעלותו ("רואים אותם כנכסי החייב"), מותיר סעיף 28(ג) לחוק פתח לסתירת חזקה זו בדרך של פנייה לביהמ"ש לקבלת פסק דין המצהיר על הבעלות במטלטלין.
ודוק, שכן להבדיל מהמקרה שנידון שם, בעניינינו אין מדובר רק ברכב שנתפס חונה בקירבת ביתו של החייב, אלא ברכב אשר, כאמור, החייב תועד עושה בו שימוש כמנהג בעלים במספר הזדמנויות, ואף אין כל חולק כי הוא עושה בו שימוש באופן תדיר (ראו, למשל, סעיפים 19-23 להמרצת הפתיחה)).
...
המשיבה הצביעה על מספר רב של אותות מרמה המוכרים בפסיקה – לרבות חדלות הפרעון של מעביר הבעלות, הקשרים בין המעביר לנעבר, שמירת החזקה בנכס וכיוצ"ב – ואילו המבקש מצידו לא הביא כל בדל של ראייה אובייקטיבית לסתור אותות אלו ולהפריך את המסקנה המתבקשת מהם, לפיה הרכב הרשום על שמו של המבקש שייך הלכה למעשה לאביו, והוא אשר מימן את רכישתו.
עדויות המבקש, אביו ואחיו, היו בלתי מהימנות בעיניי, והתאפיינו בניסיון ברור להתאים את גרסתם ותשובותיהם לראיות הקיימות בידי המשיבה, ואולם, בהינתן חוסר מהימנותם, חוסר יכולתם ליתן מענה לתהיות בסיסיות כפי שפורטו לעיל, ומחדלם מהבאת ראיות או עדים אובייקטיביים כלשהם שיוכלו לבסס את גרסתם ועל פני הדברים מצויים בשליטתם – כל אלו מובילים למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע, ככל שזה מוטל עליה.
במאזן ההסתברויות, אפוא, נראה כי מסתברת הרבה יותר המסקנה כי הרכב – אשר החייב נוהג בו מנהג בעלים, נושא בתשלומים השוטפים עבורו וכיוצ"ב – הוא רכבו של החייב, מאשר המסקנה כי הוא נרכש ע"י בנו החייל, בהיותו נער, כאשר לא הוצגה כל ראייה שתתמוך את הטענה כי היו בידיו מקורות מימון לרכישה זו.
סוף דבר, הבקשה נדחית.