המרצת פתיחה לכפיית הסכם מכירת מניות וביטול הודעת ביטול

בפתח הדיון, ציין בית משפט קמא, כי מדובר בתובענה ממוחזרת, שכן בשנת 2006, הגיש המבקש תובענה בהמרצת פתיחה נגד חברת פלמר (ה"פ 621/06), בדרישה לביטול העברת המניות, ואולם, בפועל, נמחקה התובענה, בשל אי התייצבותו של המבקש לדיון.

אשר לסכויי העירעור, סבור המבקש כי סכויים אלה "טובים ביותר", משום שמניותיו בנוף תל אביב מעולם לא הועברו על-ידו לחברת פלמר, וההודעות שהוגשו על-ידה לרשם החברות הנן "הודעות כוזבות". תגובת המשיבות בפתח תגובתן, טענו המשיבות, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להדחות על הסף, הן מחמת שהוי קצוני בהגשתה; והן בשל חוסר תום לב קצוני מצד המבקש, בשים לב לכך שהדירה כבר נמכרה בעסקת מכר כפויה בהוצאה לפועל.

מאחר שהדירה נמכרה לצד ג', הנזק העלול להגרם למשיבות, כך לטענתן, הנו בלתי הפיך, שכן מתן הסעד המבוקש יוביל לטענות של הפרת הסכם המכר, ולביטול עסקת המכר, על כל המשתמע מכך.

...

אשר לסיכויי הערעור, סבור המבקש כי סיכויים אלה "טובים ביותר", משום שמניותיו בנוף תל אביב מעולם לא הועברו על-ידו לחברת פלמר, וההודעות שהוגשו על-ידה לרשם החברות הינן "הודעות כוזבות". תגובת המשיבות בפתח תגובתן, טענו המשיבות, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות על הסף, הן מחמת שיהוי קיצוני בהגשתה; והן בשל חוסר תום לב קיצוני מצד המבקש, בשים לב לכך שהדירה כבר נמכרה בעסקת מכר כפויה בהוצאה לפועל.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבות ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.

ואולם, בהינתן העובדה כי עסקת מכר הדירה אושרה והושלמה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, ביום 8.2.2018, קרי: טרם שהוגשה הבקשה המונחת לפניי – עובדה מהותית שלא צוינה על-ידי המבקש בבקשתו – הרי שאין מקום להיעתר לבקשה למתן הסעד הזמני.

סיכומו של דבר – הנני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני.

מעבר לצורך אדון בקצרה בטענה זו. סעיף 17 (א) לחוק ה (חלק כללי), תשלג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מורה כך: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". בפסיקה נקבעו מבחנים לסיווג הלחץ שהופעל על החייב (ע"א 1569/93 מאיה נ' מנפורד פ"ד מח(5) 705).

ראשית, בהליך המרצת הפתיחה 50504-11-16 טען שלמה כי מהרגע שבו נודע לתובע כי ברצונו לפרק את השותפות העסקית בנינו, החל התובע במסכת לחצים ואיומים.

כמו כן הוצגה בפני בית המשפט הודעת SMS מיום 24.8.16 ממנה עולה כי הוצע לשלמה למכור את מניותיו אולם זה האחרון לא רצה והעדיף לקנות את חלקו של התובע.

קבלת טענת הנתבע 2 תרוקן מתוכן את ההסכם שכן לשיטתו של הנתבע 2 יכול היה שלמה בכל עת לבטל את ההסכם על ידי אי קיום חלקו והשארת המניות בנאמנות, שכן לשיטתו כל עוד לא יקוים חלקו של שלמה, המניות לא הועברו בפועל.

...

יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לענייננו, מוביל למסקנה, כי לא הונחה תשתית לטענת כפייה, לא בהיבט איכות הלחץ או עוצמתו.

"כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים" מעבר לכך גם בבחינת העדויות והראיות שהוצגו בפני אני סבור כי דין הטענה להידחות.

סוף דבר: אני מקבל את התביעה כנגד הערבים הבנק בתיק ומחייב את הנתבעים בתיק זה, באופן הדדי, לשלם לתובע יחד ולחוד סך 375,000 ₪ בצרוף ריבית החל מיום הגשת התביעה 29.10.17 ועד התשלום המלא בפועל.

לביסוס טענתם ציינו המשיבים, כי המבקש מעולם לא פנה לבית משפט להסרת הפעולות "המקפחות" שננקטו נגדו, ואף בבקשה זו עתר לסעד יחיד של מכירת מניותיו למשיבים בכפיה ולא לביטול הפעולה המקפחת.

מעיון בהסכם המייסדים בחליפת הדואר האלקטרוני שצורפה להמרצת הפתיחה (נספח 55) עולה כי לכל אחד מהצדדים הייתה זכות חתימה בשם החברה עד לסכום של 50,000 שקלים.

יצוין, כי לאחר הגשת המרצת הפתיחה הודיעו המשיבים בדיון מיום 13.3.2018 כי החברה תחלק דיבידנדים, ומסיכומי המבקש עולה כי בסמוך חילקה החברה מעל 10 מיליון שקלים כדיבידנדים לבעלי המניות בהם המבקש (סעיפים 64 – 65).

...

כפי שהעידה המלומדת צ' כהן, "המאפיין שותפות הוא האמון ההדדי בין השותפים ורצונם ליטול חלק בניהול העסק...כפי שבשותפות איננו מעוניינים לכפות על מי מהשותפים את המשך היחסים לאחר שאבד האמון ביניהם, כך, גם, אף אם במידה פחותה, כאשר מדובר במעין-שותפות". המסקנה מהעולה עד כאן, כי נוכח אובדן האמון בין בעלי המניות בחברה המתנהלת כמעין שותפות יש לשקול מתן סעד של הפרדה בין בעלי המניות, ראה פסקה 79 לפסק הדין בעניין אדלר.

לפיכך ומשהתובענה הוגשה על ידי המבקש לא נראה לי נכון לכפות על המבקש סעד שלא ביקש ונראה שאף התנגד לו. נוכח האמור לעיל והזמן הרב שחלף מאז הגשת התובענה והסיכומים, נראה כי נכון לאפשר לצדדים להציע חלופות עדכניות לביצוע ההפרדה בין בעלי המניות.

סוף דבר טענות המבקש לקיפוח נדחות.

אשר להסכם המכר נטען, כי הוא נוגד את זיכרון הדברים, כי הרוכש הנוסף (המשיב 2) לא דווח כנהנה בנאמנות, כי נוסח הסכם המכר (שנחתם ע"י הצדדים בבית קפה ברמת אביב) "נכפה על יחידי המוכרים 'הר כגיגית', ולאור חוסר ניסיונם בהסכמים מסוג זה, חתמו על ההסכם שהוגש להם לחתימה" ( סעיף 35 להמרצת הפתיחה המתוקנת).

במכתבו מיום 19.10.2017 הודיע ב"כ המבקשת, עו"ד דוד שטרנפלד, למשיבים 1 ו- 2 על ביטול העסקה (הסכם המכר מיום 4.11.2014) באופן חד צדדי על ידי המוכרים עקב מצגי שוא של עו"ד סוסן, חוסר תום לב של המשיבים 1 ו- 2, ניצול מצוקתם הכלכלית של המוכרים, הטעה מכוונת של המשיבים 1 ו- 2, טעות של המוכרים, וכן עקב דיווח על העסקה למיסוי מקרקעין.

גרסת המשיבים 1 ו- 2/הרוכשים הרוכשים מבקשים במסגרת תשובתם להמרצת הפתיחה המתוקנת להורות על דחיית התובענה ועל ביטולו של הסכם מכירת המניות של המבקשת, שערכו המוכרים עם צד ג', וכן להורות לחברה להשלים את הליכי הרישום של המקרקעין על שמם.

...

מקובלת עלי טענתו של ב"כ הרוכשים, שאף בהנחה שהמוכרים לא היו מוסמכים לחתום על הסכם המכר, הרי שבהתאם להוראות סעיף 56(ב) לחוק החברות אין כל מניעה שהאורגן המוסמך לכך (מר פוליטי שמונה כדירקטור) יאשר בדיעבד בשמה של החברה את פעולת המכירה ויאפשר לחברה לבצע את הסכם המכר כפי שהתחייבו בשמה המוכרים.

התוצאה לאור כל המקובץ לעיל, אני קובע כי אין בידי לקבל את גרסתה של החברה המבקשת כי לא מכרה את מחצית הזכויות במקרקעין, שכן על-פי הסכם המכר החברה מכרה אותן זכויות, באמצעות המוכרים, אשר גם הם עצמם התחייבו למכרן לרוכשים.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את המבקשת והמוכרים (המשיבים 6-4), יחד ולחוד, לשלם לרוכשים (המשיבים 2-1) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אשת החייב הגישה המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי על בטלות הסכם המכר ולברור הבקשה יחד עם בקשת הנאמן לביטול הסכם המכר (ה"פ 61109-02-17) (להלן: "המרצת הפתיחה").

ברי כי הצהרה כזו או אחרת של ב"כ החברה אינה מחייבת את אשת החייב שאינה בעלת מניות או מנהלת בחברה, וכלל לא הייתה מעורבת בהגשת הבקשה למתן צו הקפאת הליכים כנגד החברה.

תחולת סעיף 98 לפקודה לטענת הנאמן הסכם המכר מהוה העדפת נושים אסורה ובטלה בהתקיים תנאי סעיף 98 לפקודה הקובע: "98(א) מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פירעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שדול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או ניכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מירמה ויהיה בטל כלפי הנאמן.

האם הסכם המכר נחתם כתוצאה מכפיה ואיומים? אשת החייב מסרה בתצהירה כי יומיים לפני חתימת הסכם המכר הודיע לה החייב כי עליהם למסור את הדירה לנושה בשוק האפור - חלפון, אחרת יאונה להם רע. לדבריה, לא קיבלה איומים ישירים מחלפון אלא באמצעות בעלה.

...

בסופו של דבר, יזם וקידם את החתימה על הסכם המכר, בבחינת "טוב ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ". ראה בהקשר זה עדותו של ג'עברי שחלפון שקל לעשות שותפות עם נעלי מרקו "ומשכו את החוט בשביל לקחת את החברה מנעלי מרקו והכל התרסק" (עמ' 95 שו' 4-6).

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי העסקה האמיתית הייתה מתן ביטחון כלשהו לחלפון (שעבוד או הערת אזהרה על הדירה) על מנת להבטיח שחוב החברה ייפרע ולמעשה מדובר בשדרוג חוב והפיכתו לחוב מובטח.

לאור כל האמור לעיל אני מורה כי הסכם המכר בטל ומבוטל וכך גם הערת האזהרה שנרשמה מכוחו.