המרצת פתיחה להצהרה על זכות בר רשות בלתי מוגבלת בזמן

תביעת סומרין להצהיר על בעלותם – ה"פ 633/99 מעודדים מפסק הדין של כב' השופט שטראוס הגישו מוחמד, אביו של נתבע 2 ושלוש אחיותיו (יורשי מוחמד סומרין שנטען כי קנה מדודו מוסא את הנכס) , תביעה לבית המשפט המחוזי שיצהיר על בעלותם במקרקעין כלפי כולי עלמא.

לפני חקירות נגדיות של שני המומחים, ביקשו התובעים להפסיק התובענה, לזמן בלתי מוגבל - עד שתסתיים החקירה בחשד לזיוף, ואם יוגש כתב אישום – עד שהענין יוכרע, ובנתיים תישמר לתובעים הזכות לחדש תביעתם.

הבקשה לקבל ראיה זו נדחתה על ידי במעמד דיון ההוכחות, לא רק בשל המועד שבו נטענה, אלא גם משום שסוגיית סיווג הנכס כנפקד אינה עומדת עוד על הפרק, דרך המלך היא תקיפה ישירה כשהאפוטרופוס צד להליך, דרך זו מוצתה בה"פ 633/99, וככל שייטען כי התגלתה ראיה חדשה שהופכת הקערה על פיה, רשאי מי שסבור שראיה זו מקנה לו עילת תביעה, להגיש המרצת פתיחה חדשה, כפי שגם הצהיר ב"כ הנתבעים שישקול לעשות כן. אוסיף עוד ואומר כי גם אם צו הירושה שהוצא למוסא שגוי, חלקה של ארטיסיה לכאורה הוא מחצית, כך שהאפוטרופוס ולאחריו רשות הפיתוח והתובעת כבעלי מחצית הזכויות לכאורה, זכאים לידרוש הפינוי ממי שאין לו זכות בעלות, בכפוף להוכחת זכות חזקה אחרת שלו.

האם נתבעת 3 קיבלה רשות מהבעלים מוסא? בזמן שמיעת עדותה של נתבעת 3 הועלתה לראשונה הטענה כי היא קיבלה באופן אישי את הרשות להתגורר בדירה מידי מוסא, ולכן היא ברת רשות, רשות בלתי הדירה, על אף מותו של מוסא, וזאת בשל כך שטיפלה במוסא יחד עם בעלה וסעדה את מוסא בשנותיו האחרונות.

...

נוכח קביעה זו, ובהעדר הכרעה בשתי הטענות החלופיות של הנתבעים, הוחזר התיק לבית משפט קמא, שיכריע "בשאלה האם הוכח שהמנוח מכר בחייו לאביו של מוחמד את הנכס אשר בחלקה 75 (שאז יש לדחות את התביעה), והיה אם לא ישיב עליה בחיוב (ידון) בשאלה אם עומדת למחזיק בנכס הגנה מן ההגנות שלהן טען" (פסק הדין ניתן ביום 15.4.1996).

לפיכך אני נעתרת לסעד הפינוי ומורה על פינויים של הנתבעים מהמקרקעין נשוא התובענה.

סוף דבר עיקרם של הדברים שנקבעו לעיל הם כדלקמן: התובעת היא הבעלים של המקרקעין ובעלותה לא נסתרה.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: · אני מורה על פינוי כל הנתבעים מהמקרקעין נשוא התביעה (גוש שומה 30125 חלקה 75).

הנתבעים הציגו אסמכתות על החזקה ארוכת שנים במבנה ובקרקע, וטענו כי היא נרשמה על שם רשות הפיתוח במירמה המתבטאת בכך שלא קוימה הפרוצידורה המאפשרת למחזיקים לתבוע את זכויותיהם להרשם כבעליה בעת הליך הסדר זכויות במקרקעין.

המוכר לא הצהיר שהוא הבעלים של החנות, אלא שהוא מחזיק בה, ואך ברי שהמוכר לא יכול היה להעביר לקונה יותר זכויות מאלו שהיו לו. ממילא לא הוצגה כל ראיה אחרת המעידה על בעלות של מר כהן בקרקע או זכות להרשם כבעלים, והליך ההסדר מבטל כל זכות שקדמה לו. יתר על כן, הוצג נסח רישום הסטורי שקדם להליכי ההסדר, ולפיו רשומה רשות הפיתוח כבעלת הקרקע (לפני הליכי ההסדר הייתה זו חלק מחלקה 64 בגוש שומה 7034 מיום 25.6.1973).

בית משפט השלום דחה את טענותיו לזכויות בקרקע, וקבע כי חמדאן הוא בר רשות.

עוד נכתב כי במסגרת ההליך הקודם (המרצת הפתיחה) עמדת הרשות הייתה שאין יריבות בין הרשות לעירייה, וכי הרשות אינה מיתנגדת להעביר את זכויות הבעלות לעירייה.

אכן, "סעיף 16 דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פרושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח הזכאי להחזיק משתרע גם על מי שקבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו. לכן אין צורך לידון בכל הטענות של בא-כוח המערערת, שזכות הבעלות של הקונה עומדת לו כלפי צד ג' רק עם השלמת המכר על-ידי רישום, כי גם לפני שהושלמה זכותו לבעלות על-ידי רישום על שמו, מקנה לו החוק אפשרות להגן על זכות החזקה שלו" (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ''ד לא(3) 433, 437 (1977)).

...

המחלוקת שנותרה להכרעה, בסופו של דבר, נסבה על השאלה אם עלה בידי התובעת ("העירייה") להוכיח שהיא זכאית להחזיק במקרקעין מושא התביעה, ולכן בעלת מעמד לדרוש מהנתבעים לסלק את ידם מהם ולשלם בגינם דמי שימוש ראויים.

אני קובע אפוא שהחל ממועד זה ידעו הנתבעים או היו צריכים לדעת על ביטול הרשות, ומאז עמד לרשותם פרק זמן של 12 חודשים להתארגנות ולפינוי שבמהלכו אין מקום לחייבם בדמי שימוש.

על כן אין מנוס מלקבל את התביעה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

כל יתר המחצבות שפנו לוועדת השניים אחזו בטענה, כי חל עליהן סעיף 9 לחוק חובת המכרזים וזכויותיהן אינן מוגבלות בזמן, ברם הן בחרו להגיע ל"הסדר של סיכסוכי קרקעות" כלשון תקנה 25(4) לתקנות חובת מכרזים, כאשר התובעת נלחמה על זכויותיה בהליכים משפטיים רבים וזכתה בדין.

טענות רמ"י בכתב הגנתה, ולפיהן: "ברור שב"כ הרשות לא התכוון" (ס' 29 לכתב הגנה) וכן: "היתה לרמ"י חובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי" (ס' 41 לכתב ההגנה) מלמדות אך, כי רמ"י כיום סבורה שאין מקום להסכים לדרישת התובעת לצוו מניעה בלתי מוגבל בזמן, ברם אין בכך כדי ללמד כי אכן זו היתה פרשנות פסק הדין שניתן לפני 25 שנה.

בהמרצת הפתיחה התובעת אף עתרה להצהיר, כי ניתנה לה ע"י רמ"י "הרשאה לתיכנון תקפה ומחייבת" (ראו סעד ב' להמרצת הפתיחה), כאשר בעת הסכמתה של רמ"י למתן הצוים נשוא פסק הדין המוסכם הצהיר ב"כ רמ"י כדלקמן: "המבקשת צודקת בעמדתה וכי ניתנה לה מטעמנו התחייבות בת תוקף למסירת הקרקע על פי הרשאת התיכנון, ואנו לא מתנגדים כי יינתנו כאן צוים הצהרתיים כמבוקש על ידה" (נספח 9 לבקשה לסעד זמני שהגישה התובעת), כאשר על בסיס הודעת ב"כ רמ"י ניתן פסק הדין המוסכם.

אלא שבהסכם ההרשאה לתיכנון מיום 14.2.93 עליו נסמכת התובעת (נספח 5 לבקשה למתן סעד זמני שהגישה התובעת) נקבע כדלקמן – " 7. אם יתקיימו כל התנאים המוקדמים והיסודיים המפורטים להלן, יסכים המינהל להעמיד לרשותו של המורשה, כבר רשות בלבד, שטחים בנכס המתאימים לבצוע מטרת ההרשאה, כפי שייקבעו על ידי המינהל לפי שיקול דעתו הבלעדי:

...

הטענה נדחית.

לו חפצה התובעת בתקופה ארוכה יותר מעבר ל- 20 שנה כפי שניתן לטענתה למחצבות אחרות, היה עליה לפנות בערוצים המתאימים לכך, קרי פנייה למסלולים חלופיים לקבלת פטור להתקשרות במכרז בענף המחצבות – "ועדת ביין" מכוח תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים תשנ"ג – 1993, ובמסלול חלופי ל"ועדת השניים" לפי תקנה 25(4) לתקנות הנ"ל. לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ההליך בסכום כולל של 20,000 ₪.

(נסח מיום 26.2.18, נספח 1 לתיק מוצגי הנתבע, עמ' 3-4 בפסק דינו של כב' השופט משה דרורי בהמרצת הפתיחה הנ"ל).

איש מהצדדים החתום על זיכרון הדברים לא דיווח עליו לרשויות המס ולא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע בהסתמך על מיסמך זה. כתב המחאת הזכויות מתייחס ל"כל זכות מכל מין וסוג", "ולרבות זכויות לדמי שכירות ו/או לתשלומים אחרים מהנכס ברח' המדריגות 27 ירושלים...בשל כל התקופה בה הייתי (סלומון-מ.ק.) בעלים של הנכס הנידון מאז חודש ינואר 2010 או סמוך לכך". ברשימת הפלוגתות שהגיש ב"כ הנתבע נרשם: "האם כתב המחאת הזכויות...אותנטי או מזויף " , המסקנה היא שזכותו של אייזנבך ל-45% לא היתה שנויה במחלוקת, ואילו המחלוקת בגין 5% הוכרעה בביהמ"ש המחוזי.

גם לעדותו של סלומון שלא התכוון שיעשו במסמך שימוש לצורך תביעת בורקיס, אין משמעות משפטית, משום שההמחאה לאייזנבך היא מוחלטת ובלתי מוגבלת, וממילא יש להבין את המשפט שנאמר כרצון להיות בסדר עם שני הצדדים.

ב"כ הנתבע טוען כי אייזנבך ועו"ד בן מלך סתרו זה את זה, ברם מי שקורא היטב את תצהירו של אייזנבך רואה כי בסעיף 3 לתצהירו הוא לא הצהיר שכתב המחאת הזכויות נחתם בשנת 2010, אלא ש"כתב המחאת זכויות ממר סלומון קרוב לגבי התקופה הרלוואנטית לכתב התביעה מצורף כנספח ב' לתיק המוצגים", וכי קודם לכן בשנת 2007 קיבל את הזכות לקבל 45% מההכנסות, בידיעת הנתבע והסכמתו, בכך רמז לזיכרון הדברים משנת 2007, מבלי להציגו.

השאלה האם פעל בורקיס באופן סביר עת שילם לעיזבון סכום זה, ואולי היה מצליח לקבל הדירה כשהיא חופשיה מכל טענה של דייר נגזר כלשהוא, גם אם היתה מוגשת תביעה לסילוק יד, אינה עומדת להכרעתי, באשר בורקיס לא נתבע בכתב תביעתו על רשלנות בניהול המקרקעין, כי אם על זכות שותף במקרקעין לחלקו בפירות (סעיף 35 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ).

...

יישום ההלכות הפסוקות על ענייננו, מביא אותי למסקנה שיש לדחות טענת הנתבע בדבר הרחבת חזית אסורה.

הוצאות שהוציא אייזנבך אייזנבך הצהיר כי המציא בחודש אוגוסט 2012 דף חשבון (נספח כ'), ובו כל ההוצאות שהוציא וכי חלקו של בורקיס הוא 7,291.5 ₪ שעליו להחזיר לו. בורקיס דחה דרישה זו מהטעם שהיא לא הוכחה, ואכן מדובר בחישובים שעשה אייזנבך, מפורטים ככל שיהיו, דינם כדין כרטסת חשבון חוב בלתי חתומה ובלתי מאושרת של החייב, ולכן אין להסתמך עליה כראיה לקיומו של חוב ולסכום הנדרש בו. את הדרישה להחזיר מחצית מחוב ארנונה (נספח כ"ב וכ"ג, מחצית מ-2,630 ₪) אני מקבלת, נוכח האסמכתא שצורפה.

לסיכום ראש פרק זה, המתייחס לדירת בלומנפלד, אני מחייבת את בורקיס לשלם לתובע סך של 86,460 ₪.

סוף דבר קבעתי כי בורקיס חייב לאייזנבך סך של 208,430 ₪ לפי הפירוט הבא: 108,000 ₪ - דמי שכירות חופשיים שהתקבלו מדגן וברון 86,460 ₪ - דמי המפתח שהתקבלו מבלומנפלד ודמי השכירות שהתקבלו מרבינוביץ 12,550 ₪ - החזר בגין תשלום ליניב לוי 1,420 ₪ - החזר הוצ' ארנונה 208,430 ₪ בסה"כ. מנגד, קבעתי כי אייזנבך חייב לבורקיס 131,320 ₪ לפי הפירוט הבא: 6,320 ₪ - חובו בגין העסקה עם סולומון 1,300 דולר מ-21.1.09 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאז ועד מועד הגשת התביעה שכנגד 125,000 ₪ - החזר מחצית דמי הפינוי ששולמו לעזבון דסה – 125,000 ₪ סה"כ 131,320 ₪.

(נסח מיום 26.2.18, נספח 1 לתיק מוצגי הנתבע, עמ' 3-4 בפסק דינו של כב' השופט משה דרורי בהמרצת הפתיחה הנ"ל).

איש מהצדדים החתום על זיכרון הדברים לא דיווח עליו לרשויות המס ולא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע בהסתמך על מיסמך זה. כתב המחאת הזכויות מתייחס ל"כל זכות מכל מין וסוג", "ולרבות זכויות לדמי שכירות ו/או לתשלומים אחרים מהנכס ברח' המדריגות 27 ירושלים...בשל כל התקופה בה הייתי (סלומון-מ.ק.) בעלים של הנכס הנידון מאז חודש ינואר 2010 או סמוך לכך". ברשימת הפלוגתות שהגיש ב"כ הנתבע נרשם: "האם כתב המחאת הזכויות...אותנטי או מזויף " , המסקנה היא שזכותו של אייזנבך ל-45% לא היתה שנויה במחלוקת, ואילו המחלוקת בגין 5% הוכרעה בביהמ"ש המחוזי.

גם לעדותו של סלומון שלא התכוון שיעשו במסמך שימוש לצורך תביעת בורקיס, אין משמעות משפטית, משום שההמחאה לאייזנבך היא מוחלטת ובלתי מוגבלת, וממילא יש להבין את המשפט שנאמר כרצון להיות בסדר עם שני הצדדים.

ב"כ הנתבע טוען כי אייזנבך ועו"ד בן מלך סתרו זה את זה, ברם מי שקורא היטב את תצהירו של אייזנבך רואה כי בסעיף 3 לתצהירו הוא לא הצהיר שכתב המחאת הזכויות נחתם בשנת 2010, אלא ש"כתב המחאת זכויות ממר סלומון קרוב לגבי התקופה הרלוואנטית לכתב התביעה מצורף כנספח ב' לתיק המוצגים", וכי קודם לכן בשנת 2007 קיבל את הזכות לקבל 45% מההכנסות, בידיעת הנתבע והסכמתו, בכך רמז לזיכרון הדברים משנת 2007, מבלי להציגו.

השאלה האם פעל בורקיס באופן סביר עת שילם לעיזבון סכום זה, ואולי היה מצליח לקבל הדירה כשהיא חופשיה מכל טענה של דייר נגזר כלשהוא, גם אם היתה מוגשת תביעה לסילוק יד, אינה עומדת להכרעתי, באשר בורקיס לא נתבע בכתב תביעתו על רשלנות בניהול המקרקעין, כי אם על זכות שותף במקרקעין לחלקו בפירות (סעיף 35 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ).

...

יישום ההלכות הפסוקות על ענייננו, מביא אותי למסקנה שיש לדחות טענת הנתבע בדבר הרחבת חזית אסורה.

הוצאות שהוציא אייזנבך אייזנבך הצהיר כי המציא בחודש אוגוסט 2012 דף חשבון (נספח כ'), ובו כל ההוצאות שהוציא וכי חלקו של בורקיס הוא 7,291.5 ₪ שעליו להחזיר לו. בורקיס דחה דרישה זו מהטעם שהיא לא הוכחה, ואכן מדובר בחישובים שעשה אייזנבך, מפורטים ככל שיהיו, דינם כדין כרטסת חשבון חוב בלתי חתומה ובלתי מאושרת של החייב, ולכן אין להסתמך עליה כראיה לקיומו של חוב ולסכום הנדרש בו. את הדרישה להחזיר מחצית מחוב ארנונה (נספח כ"ב וכ"ג, מחצית מ-2,630 ₪) אני מקבלת, נוכח האסמכתא שצורפה.

לסיכום ראש פרק זה, המתייחס לדירת בלומנפלד, אני מחייבת את בורקיס לשלם לתובע סך של 86,460 ₪.

סוף דבר קבעתי כי בורקיס חייב לאייזנבך סך של 208,430 ₪ לפי הפירוט הבא: 108,000 ₪ - דמי שכירות חופשיים שהתקבלו מדגן וברון 86,460 ₪ - דמי המפתח שהתקבלו מבלומנפלד ודמי השכירות שהתקבלו מרבינוביץ 12,550 ₪ - החזר בגין תשלום ליניב לוי 1,420 ₪ - החזר הוצ' ארנונה 208,430 ₪ בסה"כ. מנגד, קבעתי כי אייזנבך חייב לבורקיס 188,200 ₪ לפי הפירוט הבא: 63,200 - חובו בגין העסקה עם סולומון 13,000 דולר מ-21.1.09 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאז ועד מועד הגשת התביעה שכנגד 125,000 ₪ - החזר מחצית דמי הפינוי ששולמו לעזבון דסה – 125,000 ₪ סה"כ 188,200 ₪.