המרצת פתיחה להצהרה על זכאות להחזיק בזכויות פיתוח

בא כוחה של עמידר הצהיר כי הוא חוזר בו מן העירעור "תוך שמירה על זכותנו להגיש תביעה לפסק דין המצהיר על זכויות הבעלות שלנו או כל הליך אחר, כפי שנימצא לנכון, ותוך שמירה על זכותנו לטעון כי אנו הבעלים". תמצית התובענות בהתאם להודעתה, הגישה רשות הפיתוח בקשה בדרך של המרצת פתיחה למתן פסק דין המצהיר כי היא בעלת הזכויות בדירה.

התוצאה רשות הפיתוח ביקשה בהמרצת הפתיחה מספר סעדים כשהראשון הוא סעד המצהיר כי היא "הבעלים החוקי והבלעדי של המקרקעין". כן ביקשה להצהיר כי בעלותה "נקייה מכל זכות של צד שלישי", ולבסוף ביקשה הצהרה כי סעדי מחזיקים בדירה שלא כדין או לכל היותר כבני רשות שרשותם בוטלה.

...

אני דוחה את טענת סעדי לזכות בעלות, בין מכוח רכישה ובין מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני.

אני דוחה את עתירת רשות הפיתוח לסעדים נוספים.

בנסיבות העניין, הואיל ואף אחת מהתביעות לא התקבלה, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

רקע עובדתי ביום 17/12/67 נחתם הסכם חכירה בין מדינת ישראל ורשות הפיתוח (להלן: "רשות הפיתוח") ובין ההסתדרות הכללית של העובדים (להלן: "ההסתדרות").

כך, לאחר שניתן פסק דין, טרחו הצדדים ותיקנו את פסק הדין שניתן בה ביום 31/10/16, ובקשו שיירשם מפורשות "מובהר כי אין בפסק דין זה כדי להשליך על זכויות המשיבה 2 [ההסתדרות – מ.ק.נ.] במקרקעין נשוא התביעה , וכי פסק הדין מסדיר אך ורק את המחלוקת בין התובעת [עריית טירת הכרמל – מ.ק.נ] לנתבעת 1 [מועדון כדורגל טירת הכרמל – מ.ק.נ]". הינה כי כן, אין כל סיבה כי המשיבה, אשר הכירה בזכויות ההסתדרות הרבה לאחר 2013, ואף הצהירה כך לפני בית המשפט בעתירה אשר הוגשה כנגדה, תטען כעת כי להסתדרות לא היו כלל זכויות באותה העת.

יתרה מכך, הצהרת המשיבה ברישא בס' 2 להסכם הפשרה, אשר כאמור קיבל תוקף של פסק דין בת.א. 42521-10-15, מבהירה כי היא אכן ערה לזכויותיו של המבקש ולהסכם השכירות בינו ובין מועדון הספורט, וכלשונו: "ידוע לעריית טירת הכרמל כי במבנה הסמוך למקרקעין והשייך לו, קיים מחזיק נוסף שהתקשר בהסכם עם המחזיקה והמחזיקה נותנת לעריית טירת הכרמל בעצם חתימתה על מיסמך זה הוראה בלתי חוזרת ומייפה את כוחה לפעול אל מול אותו השוכר ככל שיידרש לכך הדבר (צד שלישי)". המשיבה אף צרפה את הסכם הפשרה כנספח 6 לכתב תשובה בהמרצת הפתיחה שלפניי.

...

לסיכום: מכלל הדברים האמורים עולה כי להסתדרות היו זכויות חכירה במושכר, אף לאחר 2013 ומכוחן הוקנו הזכויות למועדון הכדורגל, לכל הפחות עד לשנת 2016.

בשים לב לאמור, התביעה מתקבלת במלואה וניתן סעד הצהרתי למבקש ולפיו מוכרות זכויות השכירות והחזקה הבלעדיים של התובע במושכר הידוע כמתחם הספורט השוכן ברח' משה שרת 29 בטירת הכרמל, מכוחו של הסכם השכירות מיום 30/6/14.

כמו כן, אני נעתרת לבקשה לפיצול סעדים.

בראשית הדרך, 25% ממניות החברה (מתוך ה-45% שהיו בידי ס.ב.), הוחזקו על ידי ס.ב. בנאמנות עבור תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (להלן: תינהב).

(ג) ע"א 8732/19 – ערעור על פסק דינו של השופט אלטוביה בה"פ 64660-12-17 מיום 8.12.2019 כחצי שנה לאחר שהגישה המערערת את הבקשה לאישור תביעה נגזרת שהוזכרה לעיל, הגישה המערערת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בה עתרה להצהיר כי החלטה שקבלה החברה כשנתיים וחצי קודם לכן (ביום 22.6.2015) בדבר מינוי רו"ח פלטיאל ארבוז כרואה החשבון של החברה – תקפה לכל דבר ועניין.

עוד התבקש לאסור על המשיבים להגיש דוחות לרשויות המוסמכות שלא בוקרו על ידי רו"ח ארבוז, וכן להצהיר על בטלות החלטות של החברה.

לעניין המשך מינויו של רו"ח רפאל, בית המשפט העיר כי טענת לב כי מינה את רו"ח רפאל באספה כללית בחודש ספטמבר 2015 אף היא מעוררת קושי, שכן לפי ההסכם עם המערערת משנת 2005, סער מחזיק בזכות וטו על החלטה כזו, ומהמרצת הפתיחה עולה כי סער מיתנגד למינויו של רו"ח רפאל.

...

כמפורט בהרחבה לעיל, אנו מורים על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.6.2019 (פסק דינה של השופטת רונן), ככל שהוא נוגע לקבלת בקשתה של המערערת "לוותר" על הסעד של מכירה כפויה של מניותיה.

כאמור, אף ערעור זה דינו להידחות.

סוף דבר, שארבעת ערעוריה של המערערת נדחים בזה, כמפורט לעיל.

המוכר לא הצהיר שהוא הבעלים של החנות, אלא שהוא מחזיק בה, ואך ברי שהמוכר לא יכול היה להעביר לקונה יותר זכויות מאלו שהיו לו. ממילא לא הוצגה כל ראיה אחרת המעידה על בעלות של מר כהן בקרקע או זכות להרשם כבעלים, והליך ההסדר מבטל כל זכות שקדמה לו. יתר על כן, הוצג נסח רישום הסטורי שקדם להליכי ההסדר, ולפיו רשומה רשות הפיתוח כבעלת הקרקע (לפני הליכי ההסדר הייתה זו חלק מחלקה 64 בגוש שומה 7034 מיום 25.6.1973).

הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו שקבלו רשות להשתמש בקרקע מאת רשות הפיתוח או מי מטעמה, או שקיימת להם זכות להחזיק הגוברת על זכות זו. על כן מעמדם יכול להיות לכל היותר מעמד של בני רשות מכללא המתבטאת באי עמידת הבעלים הרשום ומי שזכאי להרשם (ככל שיעלה בידי הערייה להוכיח את זכאותה) על כך שהנתבעים יפנו את קרקע או ישלמו דמי שימוש ראויים בגינה.

משום כך, אינני סבור כפי שסבר בית משפט קמא כי המילים "המינהל אינו מיתנגד לרישום הזכויות במקרקעין ... על שמה של הערייה" שקולות להסכמה ממשית, ופירושן הוא אי-נקיטת כל עמדה בדבר הרישום, ולא לחינם נבחרו המילים "אינו מיתנגד" במקום המילה "מסכים". בית המשפט מצא חזוק למסקנתו בכך שהעירייה ביקשה מבית המשפט המחוזי (במסגרת המרצת הפתיחה) לחתום על פסיקתה שתורה לפקיד ההסדר לתקן את המירשם ולרשום את המקרקעין על שמה.

...

המחלוקת שנותרה להכרעה, בסופו של דבר, נסבה על השאלה אם עלה בידי התובעת ("העירייה") להוכיח שהיא זכאית להחזיק במקרקעין מושא התביעה, ולכן בעלת מעמד לדרוש מהנתבעים לסלק את ידם מהם ולשלם בגינם דמי שימוש ראויים.

אני קובע אפוא שהחל ממועד זה ידעו הנתבעים או היו צריכים לדעת על ביטול הרשות, ומאז עמד לרשותם פרק זמן של 12 חודשים להתארגנות ולפינוי שבמהלכו אין מקום לחייבם בדמי שימוש.

על כן אין מנוס מלקבל את התביעה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

בסעיף 11 לתכנית, שכותרתו "הפקעה", נקבע כי "השטחים המיועדים לדרך יופקעו ויירשמו על שם המועצה האזורית חבל מודיעין על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח 1943)". חלק מן הקרקע שהוחכרה לפרי אור, נכללה בתכנית זו, ויועדה ל'דרך'.

בצר לה, פנתה פרי אור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 14751-10-16; השופטת ח' קיציס), וביקשה להצהיר על חיובה של הועדה בתשלום פיצויים כאמור.

כאמור, בקבעו כי על הועדה לפצות את פרי אור בגין הפקעת הקרקע, נסמך בית המשפט המחוזי על ההנחה, שלפיה פרי אור מחזיקה בזכות על הקרקע.

...

ביום 24.12.2020 הודיעונו ב"כ הצדדים, כי "ביום 21.12.2020 התקיימה ישיבה בהשתתפות נציגי הצדדים וב"כ הצדדים אך הצדדים לא הגיעו להסכמות. לפיכך, אין מנוס מליתן פסק דין בערעור". באין פשרה, יקוב הדין את ההר.

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, ואת הנספחים שצירפו לעיוננו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי – יבוטל.

קביעתו-זו של בית המשפט המחוזי – אינה מקובלת עלי.