המרצת פתיחה לביטול תיקון החלטה בדבר הקצאת מגרשים

כן נטען כי שעה שעסקינן ברשום של תכנית איחוד וחלוקה שכוללת לאור טבעה איחוד וחלוקה והקצאה מחדש של הזכויות במגרשים נשוא התכנית, לא ניתן לבטל חלק מרישומה של התכנית כמבוקש ומשמעות קבלת הסעד המבוקש הוא ביטול רישום התכנית כולה.

נקבע כי: "בהנתן תוצאת הליך המרצת הפתיחה תשפיע גם על ההליך שבפניי, אין מקום לשינוי ההחלטה המבוקשת". תמצית טענות המבקשות: ביחס להחלטת בימ"ש קמא מיום 3.3.20: נטען כי אף לפני שנודע על ההטעיה בכך שהמרצת הפתיחה ותביעת סילוק היד עוסקים במקרקעין שונים, בימ"ש טעה משפטית בהחלטתו מיום 3.3.20.

כמן כן, אף אם יינתן פס"ד במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו המשיבים המבטל את רישום הבעלות של המבקשות בלישכת רישום המקרקעין, אין לכך השפעה על זכותן הקניינית של המבקשות במקרקעין הואיל והזכות הקניינית של המבקשות קיימת ממילא מכוח לוח ההקצאות בתב"ע המאושרת והתקפה שחלה על המקרקעין בעניינינו.

השני, המשיבים אמנם ביקשו לצרף את המבקשות כצד להמרצת הפתיחה, אך הם לא ביקשו לתקן את המרצת הפתיחה באופן שתכלול גם את המקרקעין נושא תביעת סילוק היד.

לידון בבקשת רשות העירעור כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א ולקבל העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: הלכה היא כי החלטה בדבר עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך אחר תלוי ועומד היא במהותה החלטה דיונית-ניהולית המסורה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת העירעור אינה מיתערבת בהחלטה מסוג זה אלא אם כן ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין (וראה לעניין זה: רע"א 6354/15 עריית תל אביב-יפו נ' בריל (11.1.16) וכן רע"א 4186/16 ג'קי בונד לוגיסטיקה בע"מ נ' שופרסל בע"מ (15.9.16)).

...

תמצית טענות המשיבים: יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף הואיל ומדובר בפעם הרביעית בה המבקשות מעלות את טענותיהן אשר נדחו פעם אחר פעם ע"י בימ"ש. נטען כי יש לראות בהתנהלותן שימוש לרעה בהליכי משפט.

סבורני, כי במקרה דנן קיימת הצדקה להפעיל חריג ולהתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולהתערב בהחלטת הביניים כבר עתה.

         לסיכום: 1) ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

הבקשה לפני בקשת המבקשת לתיקון כתב תביעה; ביום 13.7.2020 הגישה המבקשת המרצת פתיחה שבמסגרתה ביקשה להצהיר כי היא בעלת הזכויות הקנייניות בשטח של 760 מ"ר המהוה חלק מקרקע חקלאית ברעננה, שלימים הופשרה לבניה, הידועה כחלקה 68 בגוש 6578, מיגרש 2091, הנמצאת ברחוב הארז 33 ברעננה (להלן: "הקרקע").

לחילופין, ביקשה המבקשת להצהיר כי בהתאם להסכם פיצוי מושא החלטת מנהל מקרקעי ישראל 727 (להלן: "החלטה 727"), זכאית היא להקצאת זכויות חלופיות במיגרש 2091 בתוכנית רע/במ 2004 (להלן: "פיצוי בקרקע").

בהתאם לרוח הדברים האמורה, בסוף הדיון, הוחלט כי הצדדים יבואו בדין ודברים ביניהם בניסיון להגיע להסכמה.

החלטה 727 בוטלה בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002) (להלן: "בג"צ הקשת המזרחית"), שקבע כי ההחלטה בטלה מדעקרא.

אשר לשאלת ההתיישנות, תחילה יצוין כי ההחלטה מיום 24.10.2020, שבמסגרתה דחיתי את טענת ההתיישנות של המשיבה, התייחסה לקיום זכות נטענת של המבקשת במקרקעין מוסדרים, בהתאם לסעד העקרי שנתבע בהמרצת הפתיחה.

...

בדרך כלל, כאשר מדובר בבקשה שהוגשה בשלב מקדמי של ההליך, בטרם החל בירור התביעה לגופה, הנטייה היא להיעתר לבקשות מסוג זה [רע"א 6222/20 שי נתן הדר נ' עינב שם טוב (פורסם במאגרים, 27.10.2020)].

לכן, אני דוחה את טענת המבקשת כי המשיבה מושתקת מלטעון להתיישנות הסעד הכספי.

לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה.

ביום 19.09.1998 חתמו המבקשת והמשיבה על הסכם פיתוח ביחס למגרש מס' 7 (נספח 7 להמרצת הפתיחה).

משרד הכלכלה פנה אל המבקשת בכתב ביום 17.11.2013 והודיע לה, כי וועדת התאום החליטה בישיבתה מיום 11.07.2011 להמליץ על ביטול הקצאת שני המגרשים, משהמבקשת לא עמדה בתנאי ההקצאה ולא בנתה במקרקעין.

פניה זו נענתה במכתב מנהלת מחלקת עיסקאות עירוניות של המשיבה למחוז ירושלים שלפיה בוטלה העסקה בהתאם להוראות הסכם פיתוח, כאשר "הקרקע הוקצתה עוד בשנת 2005 ומשחלפו השנים ולא נעשה דבר בשטח, הוחלט על ידי הנהלת הרשות לבטל את ההקצאה". ביום 28.09.2016 הגישה התובעת תביעת השבה נגד המשיבה בבימ"ש השלום בבאר שבע (ת"א 67579-09-16), ובה תבעה השבת הכספים ששילמה למשיבה, בגין ביטול ההסכמים.

בא-כוח המבקשת טען, כי משלא עשתה המשיבה שימוש בזכותה לבטל את ההסכמים בגין ההפרה היסודית תוך זמן סביר ממועד גילוי ההפרה, הרי שזכותה לבטל את ההסכם באופן חד צדדי פקעה, ומשכך, היה עליה ליתן למשיבה התראה ולאפשר לה לתקן את ההפרה בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ורק אם היא לא הייתה מתקנת את ההפרה, רשאית הייתה המשיבה לבטל את ההסכמים.

...

בשולי הדברים יוער, כי סבורני שיש ממש בטענת המשיבה, שלפיה מושתקת המבקשת מלטעון לנפקות פעולת ביטול ההסכמים על ידי המשיבה, נוכח טענותיה שלה בת.א. 67570-09-16, אשר אפשר, כי הן עולות כדי הודאת בעל דין לעניין ביטול ההסכמים כדין, ובנסיבות אפשר, כי יש יסוד לטענה בדבר השתק שיפוטי.

עוד יוער, כי גם אילו נמצא כי המשיבה הפרה את ההסכמים, או לא ביצעה אותם בתום לב, סבורני כי בנסיבות לא היה מקום לאכיפת ההסכמים בקירוב (ואזכיר כי סעד האכיפה של ההסכמים לעניין המקרקעין אינו עומד עוד לדיון משהמבקשת ויתרה עליו), בהינתן תכלית ההסכמים, תכלית הקצאת מקרקעין ללא מכרז (וטיב ההמלצה הנדרשת לצרכה), ולעניין זה, מקובלות עלי טענות המשיבה שפורטו לעיל.

התובענה נדחית אפוא.

רקע ותמצית עובדתית דרושה בחודש דצמבר 2016 הגישו המשיבים 1 ו – 4 (להלן: "המשיבים") לבית משפט זה בקשה למתן צו מניעה (ת"א 1508-12-16 ולהלן: "ההליך הראשון") שיאסור על המבקשת, מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית – אגודה שיתופית (להלן: "האגודה" או "המושב") ועל המשיבות הפורמליות 2-3 (רמ"י והסוכנות היהודית) לבצע כל דיספוזיציה בנחלה 19 שבשטחי האגודה (ולהלן: "הנחלה"), עד אשר תיתקבל החלטה בהליך הבוררות אותו יזמו המשיבים לצורך קידום הקצאת נחלה לידיהם.

כחודשיים לאחר מכן, הגישו המשיבים, יחד עם בנו וכלתו של המשיב 1 ובתו של המשיב 2 (להלן: "המבקשים הנוספים"), המרצת פתיחה כנגד האגודה, רמ"י והסוכנות היהודית (ה"פ 18509-02-17 ולהלן: "ההליך השני"), במסגרתה עתרו לקבלת סעד הצהרתי לפיו האגודה איננה רשאית לסחור בנחלות פנויות שבתחומיה, וסעד הצהרתי נוסף שיורה לאגודה להמליץ על בנו וכלתו של המשיב 1 ועל בתו של המשיב 2 בפני רמ"י והסוכנות לקבלת נחלות פנויות ולפעול ככל הנידרש על מנת שאלה יקבלו נחלות פנויות.

עוד נטען, כי בכוונת האגודה להעביר את תקן הנחלה לאחד המגרשים בהרחבת המושב, וכי המיגרש שיקבל את תקן הנחלה יועמד להקצאה לאחד החברים, ובכללם ילדי המשיבים (ככל שיתקבלו לחברות באגודה).

עוד נקבע, שככל שהבורר יועבר מתפקידו, יהיו הצדדים רשאים להגיש לבורר שימונה תחתיו בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו. ביום 13/07/2018 נתן הבורר החלטה בבקשת האגודה למתן הבהרה ו/או תיקון להחלטתו מיום 7/06/2018 (בקשת ההבהרה לא צורפה לכתבי הטענות בתיק).

דיון והכרעה – לאחר עיון בבקשה ובתגובות ולאחר שמיעת דברי הצדדים ובחינת טענותיהם, נחה דעתי כי יש לקבל את בקשת האגודה ולדחות על הסף את בקשת המשיבים לביטול החלטת בורר, וזאת בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

...

בהחלטתו מיום 17/04/2018 נעתר הבורר לבקשה לעיכוב ההליך, אולם דחה את הבקשה לעכב את הדיון בבקשה לעיון מחדש בצו המניעה.

דיון והכרעה – לאחר עיון בבקשה ובתגובות ולאחר שמיעת דברי הצדדים ובחינת טענותיהם, נחה דעתי כי יש לקבל את בקשת האגודה ולדחות על הסף את בקשת המשיבים לביטול החלטת בורר, וזאת בהיעדר סמכות עניינית לבית משפט זה בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

על יסוד האמור, נדחית הבקשה.

במסגרת המרצת הפתיחה (המתוקנת) עתרו למתן סעד הצהרתי על פיו הנתבעים-המשיבים, הפרו את התחייבויותיהם על פי הסכמי המכר, בכך שלא העבירו את זכות הבעלות ב-8.26% מתוך-22,613 מ"ר של המקרקעין אשר בבעלותם, וכן לסעד של צוי עשה המופנים כלפי הנתבעים למילוי התחייבויותיהם בהתאם להסכמי המכר וזאת ביחס למגרש אשר הוקצה כמגרש התמורה - הוא מיגרש 116 ( ה"פ 58178-11-17) במסגרת כתב התשובה טענו הנתבעים כי בין הצדדים קיימות מחלוקות שונות אשר בגינן התנהלו מגעים, לא היה מקום לפתיחתו של הליך זה עת כי התובעים טרם סיימו את מתן מלוא השרות לו התחייבו במסגרת הסכמי המכר, וכי דרישתם לחתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר בנוסח הנידרש על ידם במסגרת המרצת הפתיחה, מציבה את הנתבעים בפני דרישה לתשלום תמורה הגבוהה מזו עליה הוסכם במסגרת הסכמי המכר, ומזו שדיווחיה לרשויות המס (כנגזרת של 8.26% מ-20 דונם, ולא 22.6 דונם).

לאחר קבלת תשובת המשיבים לבקשה לסעד זמני, ניתנה ביום 27.7.2021 ההחלטה במסגרתה מצאתי לדחות את הבקשה לסעד זמני (מהנימוקים הנקובים בהחלטה), אך לצד זאת נקבע דיון במסגרתו הובהר לצדדים כי תבחן, בין היתר, שאלת ההצדקה בהפעלת סמכותו של בית המשפט בהתאם להוראת תקנה 99 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט 2018.

בין היתר נכתב במסגרת אותה התכתבות על ידי מר נריה ארז כדלהלן: "היות ולא הוצג לי ייפוי כוח תקין. האישור לטפול בבקשה להעברה בטבו שניתן ביום 24.3.2021, מבוטל". אקדים ואבהיר כי אף ככל ויימצא כי לא היה מקום לשלוח את אותו מיסמך אשר נחזה להיות ייפוי כוח לעריית נס ציונה, מהותית, הוכח בפני כי אין בין הצגתו של אותו ייפויי כוח לבין אפשרות קבלת מכתב ההבהרה מהרשות, וזאת בהתאם לנוסח סעיף 1ג(1) להסדר הגישור, דבר וחצי דבר.

בבחינת למעלה מהנדרש אבהיר כי אף מקום בו היה נלמד כי הנתבעים לא העלו את הטענות באשר להקף התמורה במסגרת המרצת הפתיחה (ואין אלו פני הדברים), ואף אם לא היה נקבע במסגרת הסדר הגישור כי ישולם לנתבעים פיצוי בשיעור זה או אחר, ספק בעיני באם היה מקום לאמץ את טענות הנתבעים בסוגיה זו, בהנתן העובדה כי הם מצאו לנכון לקבוע במסגרת הסדר הגישור, הוראה כה פשוטה וברורה כמפורט לעיל לעניין הגדרת המיגרש לו יהיו התובעים זכאים.

...

סוף דבר הצדדים להליך שבפני התקשרו עוד בשנת 2002 בהסכמי מכר במסגרתם התחייבו התובעים ליתן לנתבעים ובעלי זכויות נוספים, שירותים שונים אשר בבסיסם שינוי ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד של אזור תעסוקה ותעשייה.

סוף דבר, התביעה מתקבלת במובן זה שייראו את התובעים כמי שעמדו בתנאי הוראות סעיף 1ג(1) להסדר הגישור, ועל הנתבעים לפעול בהתאם לנקוב בהסדר הגישור, לרבות המצאת כלל המסמכים הנקובים בו. לצורך כך, ניתן בזאת צו עשה כמפורט בסעיפים 5.2 ו-5.3 לכתב התביעה.

טענות הנתבעים, לרבות הטענה בדבר הפרת הסדר הגישור, נדחות.